מאגר סיפורי מורשת

עם ישראל – תורת ישראל – ארץ ישראל – משפחה

שמי מיכל שביט, ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני משתפת את הסיפור המשפחתי של סבי דב שביט.

ילדות

כשסבא שלי נולד, הוריו גרו במעברה בפרדס רוזנבלום. המעברה הוקמה בשטח פנוי, כאשר בצד הדרומי היו פרדסים, ובצד המערבי היו קריית ישראל וגבעת שמואל, כביש אספלט חצץ ביניהם. במעברה לא היו כבישים או מדרכות. הכל היה מוקף בחול, בחלקו היה די קשה ללכת.

סבא שלי גדל במעברה עד גיל שבע.

סבא שלי והוריו גרו בצריף של חדר וחצי, במבנה טורי שכלל ארבע דירות. השירותים והמקלחות היו משותפים למספר צריפים. עם זאת – הצריף היה 'שיפור משמעותי' לעומת המגורים הקודמים של סבא וסבתא רבא שלי, יוסף ופלה, שחיו קודם לכן במחנה עולים בעתלית, באוהל.

סבא יוסף וסבתא פלה התחתנו בגרמניה אחרי השואה במאי 1947, ועלו לישראל בעזרת ה'הגנה' במרץ 1948 באוניה 'סירניה'.

כבר בזמן העלייה מאירופה סבתא פלה הייתה בהריון עם סבי, וסבי נולד באוקטובר 1948. כעבור כארבע שנים, בפברואר 1953 נולדה לסבי אחות קטנה, עדינה. סבא יוסף עבד כנגר בתל אביב וסבתא פלה עבדה בפרדס ליד הצריף בו הם גרו.

את שנותיו הראשונות סבי בילה בבית, והשפה העיקרית שלו עם הוריו הייתה יידיש.

למרות שסבתא פלה לא ידעה לבשל, אחרי השואה היא למדה את הנושא מהר מאוד בעזרת חברות ומשפחה. סבתא הייתה בשלנית מצוינת וניהלה בית למופת. ארוחות הצהרים השבועיות שלהם היו תמיד ביחד, וכללו אוכל טעים מעשה ידיה של סבתא. סבי אהב כל מה שאימא הכינה לו: שניצלים, קציצות בשר, צ׳ולנט (חמין), רגל קרושה, כל מיני מרקים וכמובן עוגות.

הקשרים עם קרובי המשפחה ששרדו את השואה – אחות של סבא יוסף (חנה) ובני דודים של סבתא פלה היו חזקים מאוד, והם היו נפגשים כל שבת וחג, ואת הדרך הלכו ברגל (ללא קשר למרחק). הם היו משפחה מורחבת מאוד קרובה וחזקה בזכות המפגשים האלה.

כשסבי היה בערך בגיל 4-5, סבא יוסף ובן דודו, מוטל ביק, פגשו מתווך בשם בן ארצי, שמכר קרקעות. הוא שיכנע את סבא יוסף ומוטל לקנות מגרש ברחוב יהודה הלוי בגבעת שמואל, למרות שלא היה להם כסף לשלם. המוטו שלו היה: 'תשלם כשתוכל'. וככה הם החלו לבנות את ביתם, ובמהלך השנים סבא יוסף שילם את חובו.

סבי בילדותו עם הוריו מחופש

לא היה להם מספיק כסף כדי לשכור פועלים, אז סבא יוסף ומוטל החליטו לבנות את הבית בעצמם. לאט לאט, בשעות הערב והלילה, לאחר יום העבודה, הם התחילו להקים את הבית בעצמם, בעזרת חברים מהמעברה. עבודה מפרכת, בלוק אחר בלוק, במשך שלוש שנים.

לאחר כשש שנים שחיו במעברה בפרדס רוזנבלום, כשסבי היה בכיתה א', הם עברו סוף סוף לביתם החדש, שהיה בשלב זה ללא חלונות, ללא ריצוף, ללא טיח מבחוץ, ועם שירותים בחצר.

לחברות הקרובות של סבי במעברה קראו חנה וולף וטובה וסרמן, והן נולדו, כמו סבי, למשפחות של ניצולי שואה. שלושתם בילו שעות רבות ביחד במשחקים. הם הלכו ביחד לכל אורך הדרך עד לתיכון, ואז נפרדו דרכיהם.

בגבעת שמואל היה מקום שקראו לו 'הגבעה', שהיה גבעה, עם צבעונים וכלניות, צבים, שבלולים וחלזונות. זה היה המקום האהוב על ילדי השכונה. הם היו משחקים ואוספים חלזונות ופרחים. כל יום אחרי הלימודים, הם היו נפגשים ליד בית העם ומשחקים מחבואים, ג'ולות, דודס וגוגויים, ומאוחר יותר גם כדורגל וכדורעף.

בכיתה ז׳ סבי הצטרף לתנועת ׳השומר הצעיר׳. הפעולות השבועיות שהיו בימי שלישי, שישי ושבת גיבשו אותם לקבוצה חזקה, וחיזקו את אהבתם לארץ.

צבא

סבא התגייס בגיל 18 לגרעין של הנח״ל, ובמסגרת של״ת (שירות ללא תשלום) הוא שירת מספר חודשים בקיבוץ שמרת, ורק לאחר מכן הוא עשה טירונות. באותה תקופה שירות בנח״ל היה ארוך יותר לעומת השירות הרגיל, אבל זה היה בסדר מבחינתו.

החינוך לתרום למדינה היה ערך חשוב מאוד, ובמסגרת השירות בקיבוץ הוא עבד בעבודות שונות (ברפתות, בלולים, בפלחה-חקלאות ובפרדסים) כדי לסייע לאנשי הקיבוץ.

מיד לאחר הטירונות, פרצה מלחמת ששת הימים, והם שכבו בחפירים ברמת הגולן. סבא מספר שהם לא ממש נלחמו, אבל הייתה פעם אחת הפגזה של הסורים, והמג״ד והקשר שעמדו לידם נהרגו מפגיעה ישירה.

במסגרת השירות בנח״ל הם הקימו את היאחזות הנח״ל בבניאס (שלימים הפכה לקיבוץ שניר), הם עבדו ביום ושמרו בלילה. השירות היה רחוק מהבית, בעיקר בבקעת הירדן ובגולן.

סבא היה חייל בודד (משפחתו עברה לארה״ב עם הגיוס שלו). הוא המשיך לגור בבית הוריו בגבעת שמואל, ויתר המשפחה והחברים של ההורים עזרו לו ואירחו אותו ככל שיכלו. הוא מספר שהשירות הצבאי היה עוד אבן דרך בתהליך ההתבגרות שלו והרצון לתרום למדינה ולהגן עליה.

העיקרון החשוב ביותר שסבי למד בצבא הוא ׳אין לא יכול, יש לא רוצה׳.

המעבר לאמריקה

בספטמבר 1969, בגיל 21, כאשר הוא סיים את שירותו הצבאי, הוא החליט לא להישאר בקיבוץ שמרת. הוריו ואחותו היו אז כבר מספר שנים בארצות הברית.

כאשר סבא כתב להם שהוא רוצה להתחיל ללמוד, הם הציעו לו להצטרף אליהם לניו-יורק ושם הם יעזרו לו לממן את לימודיו. למרות שבעבר הוא לא רצה לעזוב את הארץ, הפעם הוא החליט לנסוע ולהיות יחד עם משפחתו, אחרי יותר משלוש שנים בהן הוא היה בארץ לבד, בלי המשפחה הגרעינית שלו. מיד עם השחרור הוא פנה לקונסוליה האמריקאית בתל אביב, וביקש ויזת כניסה לארה״ב.

מאחר שהוריו כבר היו שם כמהגרים קבעו בקונסוליה שהדרך היחידה שלו להיכנס לארה״ב היא דרך בקשת הגירה. בהתייעצות עם עורך דין הוחלט שעליו להגיע למונטריאול, ומשם יהיה יותר קל לזרז עבורו ויזה, ובאמת לאחר שבועיים שלושה הוא יצא למונטריאול.

למרות שהוא ציפה לשהות קצרה בקנדה, הוא חי שם כמעט שנה. איפה? לאחר מכן התברר שבמשרד ההגירה איבדו את בקשה הויזה שאביו שלח במסגרת איחוד משפחות. סבא ניצל את השהות שלו בקנדה, הוא טייל ושילב לימודי קורס מזגנים (הידע שרכש בקורס עזר לו מאוד בהמשך הדרך). בתאריך 30.7.1970 סבא נחת בניו-יורק, והתאחד סוף סוף עם הוריו במנהטן, שם חיו בשכונת וושינגטון הייטס.

לימודים

מגיל צעיר סבי רצה להיות מהנדס מכונות.

כשהוא הגיע לניו-יורק הוא החליט להירשם ללימודים ב׳סיטי קולג׳׳, כי הלימודים היו ללא תשלום עבור אזרחים ומהגרים. סבי לקח את הלימודים בקולג׳ מאוד ברצינות. הוא השקיע הרבה זמן ומאמץ, גם בגלל השפה וגם בגלל השנים שעברו מאז שהוא סיים תיכון. המאמץ וההשקעה השתלמו. סבא סיים את לימודי ההנדסה בהצלחה יתרה. הוא השיג את ממוצע הציונים הרביעי הכי גבוה בבית ספר להנדסת מכונות.

נציגי חברות גדולות הגיעו לראיין את הסטודנטים בשנתם האחרונה, ואלה שנבחרו על ידם הוזמנו לראיון עבודה נוסף במשרדי החברה. בזכות ציוניו הגבוהים, סבא קיבל מספר הצעות עבודה טובות.

למרות המרחק מהוריו שגרו בניו-יורק, בסופו של דבר, סבא החליט לעבוד ב׳פרוקטר אנד גמבל׳ בעיר סינסינטי, אוהיו. הוא התרשם מאוד מערכי החברה, והאופן שבו היא העריכה והתייחסה לעובדיה. בנוסף, בעיר סינסינטי היתה אוניברסיטה טובה, כך שסבתא שלי תוכל להשלים את הלימודים שהתחילה בניו יורק.

זוגיות

סבתי עברה לארה״ב לשהות מתוכננת של שמונה חודשים. משרד הביטחון בו היא שירתה כחיילת הפנה אותה לעבוד במשלחת הרכש של מדינת ישראל בניו-יורק. בעבודתה במשלחת החליפה סבתא עובדת שיצאה לחופשת לידה, רבקה שטרן. במקרה בעלה של רבקה, יעקב, היה חבר טוב של סבא. רבקה הציעה לסבא להכיר את המחליפה שלה וסבא הסכים.

באותה תקופה סבתא גרה אצל דודתה, שרה (אחות של אבא שלה), בברוקלין, ובשלב מאוחר יותר עברה לגור קרוב לסבא במנהטן.

סבא התאהב בסבתא כמעט מייד. הוא הציע לה להתחתן איתו כשנה אחרי שהם התחילו לצאת. סבא הציע לסבתא נישואין בגבעה המשקיפה על נהר ההדסון. הוא קנה לה טבעת יהלום, שהעניק לה כשענתה בחיוב. את מסיבת האירוסין הם ערכו בניו-יורק עם בני המשפחה המצומצמת והחברים, וגם בהשתתפות הוריה של סבתא, ליזה וישראל, שהיו בביקור אצל דודה של סבתא שלי.

את החתונה הם ערכו בארץ, בתל אביב בתאריך 9.8.1973, בנוכחות מעל 300 מוזמנים. את ירח הדבש הם בילו בצפת. הם שכרו רכב וטיילו בצפון הארץ.

הדירה הראשונה שלהם כזוג הייתה בניו-יורק. זאת הייתה דירה קטנה של שלושה חדרים, חמימה, נעימה ומרוהטת בפשטות. בשנתיים הראשונות סבתי הייתה המפרנסת העיקרית, היא המשיכה לעבוד במשלחת, בזמן שסבא המשיך ללמוד בקולג׳ במטרה לסיים את התואר כמה שיותר מהר. בסופי שבוע הם היו נפגשים עם חברים, מטיילים הרבה בניו-יורק ובסביבתה, הם הלכו הרבה להצגות וסרטים, ואהבו לבקר במוזיאונים.

חודש לאחר שסבא סיים את הלימודים, הם עברו לסינסינטי, אוהיו והחליפו תפקידים. סבא עבד, וסבתא למדה.

עבודה

סבא עבד ב׳פרוקטר אנד גמבל׳ 10 שנים, משנת 1975 עד 1985. הוא התחיל את דרכו כמהנדס מוצר בחברה, ובמקביל למד באוניברסיטת סינסינטי לתואר שני במינהל עסקים. כעבור שלוש שנים הוא קודם לתפקיד ניהולי במפעל החברה, ושימש כמנהל תחזוקה. לאור הצלחתו בתפקיד, הוא קודם שוב למנהל מחלקה במחלקת ייצור אלכוהול לתעשייה.

הורות

לקראת סיום התואר של סבתא, הם החליטו שהגיע הזמן להרחיב את המשפחה. הם היו נשואים מעל ארבע שנים כשאבא שלי נולד, וארבע שנים לאחר מכן נולד דודי אלון. שנתיים לאחר מכן דודתי קרן נולדה.

כבר כשהייתה בהריון, סבתא שלי ידעה שאבא שלי יעסוק במחשבים. אחד מהקורסים שלקחה היה בתיכנות, ושם אבא (עדיין בבטן) היה הכי פעיל. סבתא הייתה חוזרת הביתה צוחקת כי הסטודנטים האחרים בכיתה היו מסתכלים מהצד ומחייכים כשראו איך הבטן שלה רוקדת וזזה מצד לצד.

סבא וסבתא גדלו על אהבת הארץ, ציונות, אהבת האדם, יושרה ואמינות והיה להם ברור שהם יחזרו לארץ ויגדלו פה את ילדיהם. השאלה הייתה רק מתי. במשך השנים שהיו בחו״ל הם שמרו על הקשר עם המשפחה והחברים וגם על מנהגי המסורת היהודית.

בהתחלה הם דיברו עם אבא שלי רק בעברית, וזה היה אפשרי כי הם העסיקו מטפלת ישראלית, אבל בערך כשהיה בן שלוש היא עזבה, והם נאלצו להעביר אותו למטפלת אמריקאית. הם התחילו להרגיל אותו לשוחח באנגלית. אבא היה קטן מדי ולא הרגיש את ההבדל. לאחר מכן אבא למד בגן אמריקאי. גן חובה הוא למד בגן חב״ד כדי לשמור ולחזק אצלו את הקשר ליהדות, ואת הלימודים בכיתה א׳ אבי התחיל בסינסינטי.

כשאבא היה בן שבע, הם החליטו שזה הזמן הנכון לחזור לארץ.

במרץ 1985, אחרי שהם חזרו לארץ, אבא המשיך ללמוד בכיתה א׳ בישראל. למרות שלא ידע עברית, הוא הסתגל מהר.

החזרה לארץ

אחרי שחזרו לארץ, סבא עבד ב׳תעשיה האווירית׳ כמנהל פרויקט. תפקיד זה היה יחסית נמוך לעומת התפקיד שהוא עשה בחו״ל, אבל מבחינתו זו היתה ירידה לצורך עליה. בתעשייה האווירית סבא עבד למעלה משלושים שנה.

הוא התקדם בתפקידי הניהול, וקיבל מספר פעמים תעודות הצטיינות. בתשע השנים האחרונות שלו ב׳תעשיה האווירית׳, הוא שימש כמנהל מפעל בחטיבת כלי הטייס האזרחיים, וניהל למעלה מ-600 איש.

סבא פרש לגמלאות בשנת 2015.

סיכום

סבא מספר שאימא שלו, סבתא פלה, תמיד הייתה אומרת לו שצריך לשמור על המשפחה שלנו, כי זה לא מובן מאליו שיש לנו אחד את השני. סבא אומר שהמסר התמציתי שלו עבורנו מסתכם בכמה מילים:

׳עם ישראל – תורת ישראל – ארץ ישראל – משפחה׳.

״תמיד תזכרו את השתייכותכם לעם היהודי. העם היהודי זה אנחנו, אתם, הדורות הקודמים, הדורות הבאים.

מה ששמר על העם היהודי בכל 2000 שנות הגלות הוא תורת ישראל, שמלמדת את כל הערכים החשובים של יושרה, כבוד לזולת, יחס לזולת (אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך), היחס לאחר גם אם הוא שונה/פחות חכם/פחות עשיר/עבד, היחס לבעלי חיים ולסביבה.

תזכרו שבלי ארץ ישראל – אין תקומה. העם היהודי סבל משך כל שנות הגלות פוגרומים, אינקויזיציה, דיכוי, שואה שבה נרצחו 6 מיליון יהודים. ההיסטוריה מלמדת אותנו שחייבים לשמור על ארץ ישראל.

תמיד תתאמצו להצליח ולהתקדם בשאיפות שלכם, וגם אם נכשלים לעיתים בדרך – להמשיך, לא להתייאש. תמיד תשמרו אחד על השני ועל הקשר ביניכם כי אין כמו משפחה בחשיבות שלה.״

הזוית האישית

מיכל: היה לי מאוד כיף למדתי הרבה על סבא שלי.

סבא דב: אני שמח שיש יוזמה כזאת, נהנתי מאוד.