מאגר סיפורי מורשת

אני, ציפי דז'קובסקי, סבתא של אוריה, נולדתי בוורשה בפולין בשנת 1961, ועלית לארץ בשנת 1966.

בחרתי לספר את הסיפור של אבא שלי מאיר דז'קובסקי שנולד בשנת 1912 בוורשה שבפולין, ולהנציח את זכרו.

הסיפור על סבא רבא שלי, אבא של סבתא שלי, סבא מאיר דזיקובסקי ז"ל:

סבא מאיר נולד בפולין. כאשר הנאצים התחילו לכבוש את פולין סבא מאיר ואחיו שלמה ז"ל ברחו לרוסיה והשאירו את אמו של סבי, רבקה לאה, ואת אשתו ובנו בן ז"ל, בן השלוש. אמו של סבא הייתה נכה ולא הייתה יכולה ללכת ולכן  נשארו אתה שתי בנותיה, האחיות של סבא, עם ילדיהם.

לאחר בריחתם, מאיר ואחיו גרו בבור ביערות ואכלו מפחי אשפה. הם פחדו להיתפס. היו להם קרובים שהיו קומיסרים בצבא פולין וסבא שלי חשב, לפי מה שאמרו לו, שהם ידאגו להחביא או להבריח עם הצבא את הבנות ואת אשתו.  לימים נודעה לסבי האמת: הגיסים דאגו לעצמם והשאירו מאחור את הבנות, והן נרצחו. אשתו של סבי נלקחה לאושוויץ יחד עם בנם בן שנפטר בגיל ארבע. האחיינים של סבא שלי היו ברוסיה, בני שמונה עד שתים עשרה וגם הם נהרגו.

סבא שלי היה ברוסיה בכלא, בזמן המלחמה, חלה ואושפז בבית החולים. הוא  היה בטוח שאשתו נספתה כי לא מצא כל רישום שלה, לא שהיא חיה ולא שהיא מתה.

בבית החולים הכיר סבא את סבתי ז"ל, סוניה, שהייתה אחות בבית חולים.  זה נשמע כמו בסרט רומנטי, שאחות מתאהבת בפצוע. מכיוון שהיה בטוח שאשתו נספתה קיבל אישור מהרבנות להתחתן עם אישה נוספת. אחרי המלחמה התחתנו סבי וסבתי והביאו לעולם שתי בנות ושלושה בנים. הם עלו לישראל אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967.

לאחר עשרים שנה בערך, אי שם  בשנות השמונים, אשתו הראשונה של סבי נקשה בדלת באשדוד וסבתי פתחה לה. סבא וסבתא לא האמינו  למראה עיניהם, זו הייתה אשתו הראשונה של סבא שחשב שנספתה. היא חיפשה אותו שנים והייתה בטוחה שנהרג במחנות.  סבא שלי התעלף מהתרגשות, הוא לא האמין שהיא שרדה אחרי השמועות העיקשות שנהרגה. הוא שאל על בנו הבכור ואז התבשר שהוא נפטר בגטו.

סבא שלי לא הירבה לדבר על השואה, זה כאב מדי, אבל אנחנו הנכדים נזכיר כדי שמשפחת דזיקובסקי תזכור ותוזכר. המשפט המלווה את אבא שלי השורד, אותו משפט שלקחה מאבא שלה שכל פעם היה אומר "רגע רגע "  רק סבלנות אנחנו חיים אין מה למהר אנחנו לא במלחמה..

הזוית האישית

אוריה: אחד המפגשים המיוחדים שעשינו כשסבי היה בן תשעים היה מפגש של כל הדורות, צאצאים של סבא. סבתא ציפי הביאה את הנכדים ואותנו הנינים של סבא רבא מאיר, כבר היינו שבט. הבעלים, הנכדים הנינים ישבנו מסביב לשולחן ואכלנו ורקדנו, סבא מאיר בכה והתרגש מאוד. ניזכר בכל אלה שלא זכו בחיים, שאין להם נינים ובני נינים. ואלה שלא שרדו רק בגלל שהיו יהודים. סבתא ציפי: כשהייתי קטנה שמעתי את הסיפור רק ביום השואה וזה היה נדמה לי לא הגיוני ודמיוני. התביישתי ולא סיפרתי לחברותיי. כשבגרתי החלטתי לספר למשפחתי כל ערב שבת כדי שיהיו גאים במשפחתם ושילדיי ונכדיי יבינו שקיבלנו את החיים במתנה. אני מתנדבת ומספרת בכיתות של נכדיי ביום השואה ובכל הזדמנות. היום אני גאה בסיפור הגבורה של הסבים שלי. המשפט המלווה את אבא שלי השורד הוא "רגע רגע" אותו משפט שלקחה מאבא שלה שכל פעם היה אומר "רגע רגע " רק סבלנות אנחנו חיים אין מה למהר אנחנו לא במלחמה..