מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של תקווה ביבר

שמי תיקי (תקוה) ביבר. נולדתתי בעירק ב-1/4/47.

אבי, מנשה דורי, נולד בבגדד בשנת 1924 למשפחה מאד עשירה. סבו היה מיליארדר. סבא רבא יחזקאל עזרא, היה הבעלים של עיר שלמה בעירק בשם סינגלווי. הוא היה הבעלים של רוב הבתים בעיר. ברשותו היו גם פרדסים רבים, והוא התפרנס בכבוד מהשכרת הבתים ועיבוד הפרדסים. כשהיה אבי בן 10, בנו האנגלים בעיר הסמוכה גשר מעל הים שחיבר בין עיר לעיר. רוב התושבים בסינגלווי, עברו לעיר הסמוכה שהיתה חדשה יותר ובה היתה יותר פרנסה. כך קרה שלא היה יותר ביקוש לבתים ולפרדסים של סבא רבא. לא היתה אפשרות להשכיר אותם ולא למכור אותם. העיר סינגלווי דעכה ולא נותר ממנה זכר והוא הפסיד את רוב כספו. אשתו, סבתו של אבי, חתון, עסקה ברפואה טבעית וטיפלה באנשי העיר. היא היתה רוקחת בעצמה תרופות מצמחים שונים, ושמה יצא למרחקים כמומחית לטיפול במחלות שונות, למרות שלא היה לה רשיון לעסוק ברפואה של משרד הבריאות העירקי.

סבא רבא יצחק, הסתבך באישום ברצח של שלושה ערבים. אביו נאלץ לפדות אותו תמורת כסף רב כדי להצילו מתלייה.השתלשלות הסיפור היתה כזו: ערבי אחר, איים על יצחק ורצה לגנוב את סוסו. סבי הרג אותו. ערבי שני, נהרג בבית, בתאונה. הוא ניקה את באר המים שלו, נפל פנימה וטבע למוות. הוריו בחרו להאשים את יצחק יחזקאל עזרא. אביו נאלץ לשלם הרבה כסף כדי שלא יהרגו אותו. ערבי  שלישי, הסתכסך איתו בעניני עסקים. הערבי היה חייב ליצחק הרבה כסף וסרב להחזיר את החוב. סבי לא חשב פעמיים והרג אותו.

כל ההתרחשויות הנ"ל היו כשאבי היה ילד קטן. התוצאה של האירועים  האלה, שאביו של אבי קיבל מאז כבוד רב, כי איש לא ניסה להתחיל איתו. שמו הלך לפניו כגיבור שלא ניתן לנצח אותו, ועדיף לא להתקרב אליו.

סבו של אבי, יחזקאל עזרא, נפטר מזקנה. סבתו של אבי, חתון, נהרגה ב-1941, בהפצצה על העיר, כשהיתה לבד בביתה.

סבתי פרחה, אמו של אבי, נפטרה במהלך לידה, וגם התינוק לא שרד. אחרי מותה, נישא סבי בשנית. סבי נפטר בעירק ב-1948. אשתו השנייה, עלתה ארצה ונפטרה זמן קצר לאחר עלייתה.

הורי עלו מעירק ב-1951. אבי התבקש לבחור בשם משפחה. הוא זכר כי כשהיה קטן, סיפר לו סבו שהשם דורי, נמצא במשפחה מספר רב של דורות, ובחר בשם דורי.

אימי ויקטוריה בדנאני, עלתה ארצה עם סבתי רוזה וסבי גורג'י בשנת 1951. בעירק, הם היו משפחה שומרת מסורת, ועסקו במסחר. בהגיעם לארץ, הם נשלחו לשער העלייה, ולאחר תקופה קצרה, עברו לגור ברמת השרון.

אבי מנשה, נולד למשפחת סוחרים. עד גיל 8, למד בבית ספר יהודי, ואז עבר לבית ספר ממשלתי בו למד עד גיל 14. בגיל 14, החל לעבוד כחייט מתלמד באחד ממפעלי הבגדים בבגדד, ועד מהרה הפך למנהל המפעל. ב-1941, עזב אבי את בגדד בגלל הפרעות שנערכו ביהודים בהסתת קולונלים פרו נאצים וראש הממשלה.

אבי עבר לעיר שהרבן שעל גבול עיראק-איראן, שם פתח מפעל והעסיק בו 16 עובדים, יהודים וערבים. אבי הכיר היטב את המנטליות הערבית. היו לו חברים רבים ערבים. הוא היה מקורב מאד לדרג הבכיר, ולרמי המעלה, עבורם תפר חליפות ייצוגיות. כולם כיבדו אותו ולא פגעו בו. מאחר שהיה אמיד, תרם כספים רבים לקהילה היהודית. בנוסף, היה פודה יהודים שנתפסו בגבול, לאחר שניסו לברוח. זה התאפשר כיוון שידו היתה משגת מבחינה כלכלית, ובעיקר כיוון שהיה מקורב לשופט העיר ולראש העיר.

בשנת 1945, אבי ואמי נישאו באמצעות שידוך. אמי היתה ביתם הבכורה של רוזה וגורג'י בדנאני, משפחת סוחרים אמידה ומסורתית מבגדד. אמי למדה תפירת עלית, וכשבגרה אף לימדה את המקצוע. אחרי הנישואין, עברה לשהרבן והחלה לעזור לאבי בעבודות תפירה שונות במפעל. כיוון שהיו אמידים מאד, היו להם משרתים שדאגו לעבודות הבית, והיא יכלה לעזור לאבי במפעל. בלידה הראשונה של אמי, התינוק נחנק למוות, אני נולדתי בלידה השנייה וקראו לי אמל שפירושו תקווה.

הייתי הבת הבכורה, הנכדה הבכורה, ילדה יחידה במשפחה של אבי (לשני אחיו לא נולדו ילדים). הייתי נסיכה אמיתית, מפונקת שגדלה עם שלוש מטפלות. ב-1949, נולדה אחותי אילנה, ושנה לאחר מכן ב-1950, נולד אחי שנקרא איציק (יצחק) על שם סבי.

מאז קמה מדינת ישראל, חלה התעוררות לאומית בקרב היהודים בעירק. בשנים אלו החלו לחוש בתמורות ביחסם של הערבים כלפי היהודים. העירקים מצידם החלו להתעלל ביהודים ולפטרם ממקומות עבודתם. כבר ב-1950, נאלצו היהודים למכור את רכושם במחירים נמוכים בהרבה משוויים. העתונות יצאה בתעמולה לא לקנות את רכוש היהודים שיוצאים מעירק. אחד העיתונים, "אל צלאח", פרסם כרוז הקורא להחרים את רכוש היהודים.

החל מינואר 1951, החלו פיגועים שונים במרכזים יהודיים בעירק. נזרקה פצצה ליד בית הכנסת "מסעודה שם טוב" בו נאספו הרבה יהודים לצורך סידורים אחרונים לפני צאתם לשדה התעופה. שני יהודים נהרגו וקרוב ל-70 נפצעו. אסונות כאלה דרבנו את היהודים להשאיר הכל מאחור, ולעלות ארצה. כיוון שאבי היה מקורב לאנשים במשרות בכירות בשלטון, יעצו לו לקחת את המשפחה ולברוח. לאבי באותה תקופה, היתה הצלחה בעסקים ולכן זה לא עלה על הפרק. הורי חיכו בחוסר סבלנות שיגיע תורם לעלות, על פי רשימה שהיתה מתפרסמת בכל פעם מחדש. אבי, שהיה מקורב לחברי ממשלה שהיו לקוחותיו, סמך עליהם. חשב שהם יגנו עליו ועל משפחתו ולכן לא אצה לו הדרך. אך כשראה שלא כך הדבר, שהזמנים השתנו ואי אפשר כבר לסמוך עליהם, החליט בכל זאת לעזוב. סוף סוף הגיע היום המיוחל וב-1951, עלינו ארצה. הטיסה היתה קשה. נחתנו בלוד. היתה שמחה גדולה שלא נמשכה הרבה זמן. העלו אותנו לאוטובוסים והסיעו אותנו ל"שער העלייה", ללא המזוודות שלנו. הבטיחו שהמזוודות יגיעו אחרינו. המזוודות לא הגיעו מעולם. שהינו בשער העלייה 8 ימים בלי בגדים להחלפה, וללא חפצינו האישיים. המעבר לארץ היה עבורינו שבר גדול והלם תרבותי. חיינו בתנאי חיים מדהימים בעירק, והגענו למעברה שאין בה כלום רק חול וחול.

משפחתו של אבי

לאבי היו שני אחים, סלים חגול ויוסף חיים, ואחות אחת, ג'ורג'יה. אבי היה בן הזקונים. סלים עלה ארצה עם אשתו השנייה פרחה, והם התגוררו ברמת יוסף. הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם. יוסף חיים עלה ארצה עם אשתו חתון ב-1951. הם גרו במגדיאל שם שימש כחזן בבית כנסת. הוא הכין ילדים לבר מצווה והקדיש את חייו לדת ולצדקה. בגינתם הגדולה היה גן ירק ומטע פירות, מכל טוב הארץ. גם הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם למרות טיפולים שעברו. ג'ורגיה נישאה בעירק לאלמן, אב לחמישה ילדים, ונולדו להם חמישה ילדים נוספים.

 משפחתה של אימי

סבתא רוזה וסבא ג'ורג'י, גרו בבגדד באיזור שנקרא שורג'ה. סבא עסק במכירה ובשיווק של בדים, וסבתא עסקה בשידוכים. ג'ורג' היה בנם של ששון ושמחה, ורוזה היתה הבת של יוסף וחתון צוראני. החיים בבגדד התנהלו במרחב כשכל המשפחה המורחבת חיה בקרבה. הפעילות התנהלה סביב בית הכנסת. המשפחה חיה חיים טובים והיו יחסי שכנות טובה עם הערבים. כולם גרו יחד ונוצרו קשרים הדוקים. היו אף נסיונות של צעירות מוסלמיות ליצור קשרים עם צעירים יהודים. המוסלמים באיזור נהגו להתייעץ בכל שאלה או בעייה עם אבא של סבתי, שהיה אדם מאד חכם ומוערך הן בקרב היהודים והן בקרב המוסלמים. חוכמתו נודעה והגיעה למרחקים.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, התחילו פרעות והצקות ליהודים. השיא הגיע ביוני 1941, אז התחיל הפרהוד. הערבים החליטו לשחוט את כל היהודים. בשכונות היהודיות הלא מעורבות נשחטו תוך יממה אחת בין 180 ל-200 יהודים. אחרי שטבחו בשכונות היהודיות, הם עברו לשכונות המעורבות שם גרה משפחתה של הורי אימי. הם עברו דרך הגגות. בשל הקרבה בין הבתים ניתן היה לדלג מגג לגג לאורך שורת הבתים. בין המשפחות המוסלמיות, היו שתי משפחות יהודיות. סבתי שמעה את הויכוח בין הפורעים אם זו משפחה יהודית או מוסלמית. היא היתה אישה נדירה מאד, מיוחדת וגיבורה. היא יצאה לגג ודיברה עם הפורעים בערבית מוסלמית, בצעקות: "איך אתם כמוסלמים באים להרוג מוסלמים? תשאלו את השכנים. פה אין משפחות יהודיות. תתרחקו מהמקום הזה ותנו לנו לחיות בשקט". סבתי שיחקה אותה מוסלמית, בגבורה רבה וכך הצילה את בני המשפחה ממוות בטוח.

כשהרוחות נרגעו, עברה המשפחה להתגורר אצל אחות של סבתי בסביבת מגורים אחרת. המצב הכלכלי של היהודים הלך והתדרדר. כל נכסיהם הוקפאו על ידי הממשלה השלטת. מפלסטין החלו להגיע שליחים של תנועות נוער לשכנע את בני הנוער לעלות לארץ. בראשם עמד שלמה הלל. במהלך מלחמת השחרור, מצב היהודים הורע מיום ליום. העשירים ובעלי הנכסים, ניסו להבריח את כספם לארצות הברית ולאנגליה. בין היהודים העשירים ביותר היה שפיק עדס שהיה מעורב והיה לו קשר אישי עם אנשי הממשל ברמה חברית. הרשויות החליטו לתלות אותו בכיכר העיר בבגדד כדי להראות לכולם שגם איש עשיר ומקורב, זה סופו. היה נסיון להצילו על ידי תשלום של מיליארד דולר על מנת לפדות את חייו. למרות זאת, הוא נתלה בכיכר העיר.

מכאן החלה בהלה רבתי ועלייה בלתי ליגאלית. בני נוער הוברחו והועברו ארצה דרך קפריסין. ביניהם היה אחיה של אמי, דודי נעים בדנאני, שהגיע ישירות לקיבוץ גשר. לסבתי נולדו שבעה ילדים.הבכור לא שרד, ואמי היא זו שנולדה שניה. שלושת הבנים ושלושת הבנות, כל דודי ודודותי, עלו לארץ. שישה מהם בנו את ביתם במרכז הארץ. אמי ודודי נעים, נשארו בדרום.

חבלי הקליטה וההתערות בארץ

עם העליה לארץ, נקלענו למציאות חדשה: חיי מצוקה באוהלים במעברה. אוכל היה בהקצבה, ברזייה אחת ששירתה אלפי עולים, מחלות זיהומיות, מזג אויר קשה, שפה חדשה, מנהגים וערכים שונים מאלה שהיכרנו. היה קשה מאד לראות את הורי שחיו בעירק חיים מצויינים, ברווחה כלכלית, עם כסף ומעמד, סוחבים מים ממרחקים כדי לתת לשלושת ילדיהם מים במשורה. זה שבר אותם לגמרי. אני זוכרת את נקודת המשבר, כשאני, ילדה בת ארבע, מבקשת מאבי תפוח עץ ואין לו לתת לי. זה שבר אותו לגמרי. הוא התפרק ופרץ בבכי. המחזה היה קורע לב. 

אבי נאלץ להתאים עצמו לתנאים הקשים בארץ ולעבודות שהוצעו לו. תחילה עבד בעבודות דחק אך הוא לא עמד בזה. בהמשך נשלח לקורס נגרות וגם זה לא צלח. ב- 1952 הוצעה לו עבודה במפעלי ים המלח בסדום. זה אילץ אותו להיפרד מהמשפחה לשבוע ימים בכל פעם. ההסעה היתה במשאית שיצאה בכל יום א' בשבוע, והחזרה היתה ביום ו'. הדרך היתה דרך חתחתים אך השכר היה כדאי. הוא הועסק בעבודות שונות והיה שותף בהקמת המפעל. במשך הזמן עבר לעבוד בשער. הוא היה שוקל את כלי הרכב שנכנסו ויצאו מהמפעל. לאחר שעבר מספר קורסים מזורזים, עבד תקופה כחובש במרפאה. בעבודה זו עשה חיל והיה לגאוות המפעל. בהמשך, עבר לעבוד במשמרות של 4 ימים: בוקר, צהריים, ערב, לילה ואז 4 ימי חופש. אנחנו הילדים, נהנינו מאד  מימי החופש האלה, וחיכינו שיגיעו בכל פעם.

בשנת 1952, קיבלנו מגורי קבע: דירת שיכון בשכונה ג', רח' ארלוזורוב, מול קולנוע אורות בבאר שבע. זו היה דירת שלושה חדרים, שני חדרי שינה וסלון, למשפחה של 6 נפשות. לאחר מגורים של שלוש שנים בבית דירות עברנו לבית צמוד קרקע עם גינה. גידלנו ירקות והיו לנו עצים שונים. אני למדתי לגדל קקטוסים עם הרכבות שונות. במהלך השנים, נבנתה תוספת לבית כך שהילדים יכלו לגור בחדרים נפרדים משלהם.

באותה שנה נולדה אחותי שוש, בבית החולים הדסה בבאר שבע. ביום בו חזרה אימי מבית החולים עם התינוקת, אחי איציק, שהיה בן שנתיים וחצי, ניסה לחנוק אותה. למזלה ולמזלנו, אמא היתה עירנית ועצרה אותו. מאז היתה השגחה מסיבית על התינוקת, ותשומת לב מיוחדת למעשיו של איציק.

התקופה היתה תקופת הצנע. האוכל חולק במשורה באמצעות פנקסי תלושים. ניתן היה לקבל בעזרת התלושים: ביצים, לחם וכד'. היתה מדיניות קיצוב, מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל, בין השנים 1949-1959. כל איזור שובץ לחנות מכולת קבועה שבה יכלה כל משפחה לקבל את מוצרי המזון הבסיסיים שהוקצבו לה. ההקצבה לנפש נקבעה על ידי מומחה אמריקאי לתזונה וכלכלה וכללה לכל אדם: לחם אחיד ללא הגבלה, 60 גר' תירס, 50 גר' סוכר, 20 גר' קטניות, 8 גר' מרגרינה, 200 גר' אטריות, גבינה רזה, 60 גר' קמח, 5 גר' ביסקויט, 75 גר' בשר וחצי ק"ג בצל. זו היתה ההקצבה לנפש לחודש. במסגרת ההקצבות, חולקו גם כמויות משתנות של ביצים, סבון כביסה וסבון רחצה, שוקולד, דגים מלוחים, אבקת חלב, ריבה ועוד. הכמות הותאמה לגיל ולמצב האזרח. כך למשל נשים בהריון זכו לתוספת בשר וגבינה צהובה. תינוקות קיבלו יותר סוכר וקורנפלור. חלב וביצים הגיעו באבקות. על מנת לוודא שכל אזרח או תושב יקבל את ההקצבה המגיעה לו. חולקו לציבור "פנקסי נקודות" ובהם תלושים למוצרים והמצרכים השונים. תעודת הזהות של כל תושב הוחתמה עם קבלת פנקס הנקודות כדי שלא יווצר מצב של קבלת שני פנקסים.

אני הלכתי לגן הילדים בשכ' ג' ליד בית הספר נטעים. הגננת שלי היתה מגדה ברנע. לימים כשבגרתי, עבדתי עם בעלה דב ברנע במחלקת החינוך של עיריית באר שבע.  אילנה אחותי ואיציק אחי, גם הם  למדו באותו גן. המשכתי את לימודי בבית הספר היסודי "נטעים". הייתי תלמידה מצטיינת. שוש, הלכה עם חבריה לגן דתי, ואחר כך לבית ספר דתי, חזון עובדיה, שהיה בקצה הרחוב בו גרנו. את לימודי התיכוניים, למדתי במקיף א' בבאר שבע. המנהלת היתה פועה מנצ'ל ז"ל. שם גיליתי את יכולות המנהיגות שבי. נרתמתי לכל פעילות בית ספרית והייתי ליד ימינה של פועה המנהלת. יצא שלעיתים פטרו אותי מהכנת שיעורים במתמטיקה אצל המורה "סומסום", עקב הפעילות החברתית שלי, כשנעדרתי, "סומסום" היה נכנס לכיתה ובמבטא עירקי כבד שאל: "תקוה, איזה מבצע היה אתמול?" (הכוונה למבצעי התרמה כגון "הקש בדלת" שבעטיים נעדרתי). 

בהיותי בכתה י"א, ד"ר אלי פרידמן החליטה להקים בי"ס להכשרת מורים לחינוך גופני ובקשה שאעזור לה בהקמת בית הספר. נאלצתי להיבחן בבחינות הבגרות  האקסטרניות, ובמקביל למדתי בכתת הניסוי להכשרת מורים לחינוך גופני, למרות שלא רציתי בזאת. זו היתה שנה מאד מאתגרת. בתום השנה נבחנו בבחינות הסמכה למורים. הייתי בבית ולמדתי לבחינות ההסמכה. הייתי אמורה להתגייס ב- 14/11/64.

במהלך חודש אוקטובר, קבלתי שיחת טלפון ממפקח מחוז הדרום במשרד החינוך, מר עזריאל ניצני. הוא קיבל את שמי מגב' הדסה רבינוביץ שהיתה מפקחת על החינוך המיוחד, והכירה אותי מהפעילות שלי בבתי התלמיד ובבתי הנוער, פעילות בה עסקתי בכל שנות לימודי בבית הספר התיכון. מר ניצני ביקש שאתלווה אליו לביקור בבית ספר "מענית" ששכן בשכונת "משק עזר", "נווה נוי" של היום. הוא הסביר שיש שם כתה ח' שעזבו אותה שלוש מורות בזו אחר זו וביקש שאני אקבל על עצמי את חינוך הכתה הזו. זו היתה כתה של חינוך מיוחד עם הרכב תלמידים בעייתי מאד. חלקם לא ידעו קרוא וכתוב וחלק אחר היה עם בעיות התנהגות קשות ביותר. הסברתי למר ניצני שאיני יכולה כי אני אמורה להתגייס, והוא ענה לי :"אני יודע, בדקתי זאת, ניתן להתגבר על כך, את רק צריכה להסכים". הייתי בדילמה. מצד אחד הרגשתי מאד לא נעים ולא יכולתי לסרב כי חשתי יראת כבוד כלפיו. מצד שני רציתי להמשיך את חיי במסלול רגיל ולהתגייס. בסופו של דבר הוא הגיע בעצמו לאסוף אותי מבית הורי במכונית החיפושית שלו. הגענו לבית הספר. פגשתי שם את גב' דינה הרפז, מנהלת בית הספר. היא רצתה לבוא איתי ולהציג אותי בפני הכתה. אני החלטתי לשאול איפה הכיתה ממוקמת, וללכת ולהציג את עצמי. עמדתי בפתח הכיתה שהיתה מאד מבולגנת ורועשת. התלמידים התקוטטו ביניהם. הבטתי בהם ומידי פעם בשעון. לאחר דקות ארוכות, ניגש אלי תלמיד שהיה גדול מימדים וצעק "כוס אמק, מה את מסתכלת עלינו, מה את רוצה?" לחשתי באוזנו: "אם אתה רוצה לדעת מה אני רוצה, סדרו את הכיתה, תהיו בשקט ותדעו מה אני רוצה". הוא נתן שאגה, ותוך שניות, הכתה היתה מסודרת והיתה דממה.

נכנסתי לכתה, הצגתי את עצמי. אמרתי שאני יודעת ששלושה מורים עזבו אותם, ואין שום בעייה אם הם רוצים לגרום לי לעזוב וזה יקרה אם ימשיכו באותה דרך בה נהגו עד כה. "במה את שונה?" שאלו. "כולם אומרים שאנחנו מפגרים, לא מבינים, מטומטמים, לא יצא מאתנו כלום". "תנו לי הזדמנות" עניתי להם."נסו אותי ותראו בעצמכם אולי בכל זאת אני שונה. כל אדם ראוי לתקופת ניסיון כדי להוכיח את עצמו".

חלקתי את הלוח לשניים, ועשינו תיאום ציפיות. שאלתי אותם: "כמה זמן אתם נותנים לי כדי לבדוק שאני אכן אוכל ללמד אתכם ושתסיימו את בית הספר היסודי בצורה מכובדת?" נתנו לי חודשיים.

עבדתי איתם אינדבדואלית. תלמידים שלא ידעו לקרוא, למדו לקרוא. היתה אוירה נפלאה. למסיבת הסיום כיבד אותנו מר ניצני בנוכחותו. זו היתה שנה מאתגרת מאד. מלמדת ומהנה. הייתי מורה חיילת בבית הספר וריכזתי גם את בית התלמיד. המשכתי לעבוד באותו בית ספר כמורה לחינוך גופני ומחנכת והקמתי כתה טיפולית. במקביל התחלתי ללמוד חינוך מיוחד בתל אביב.

בהמשך הקמתי את מועדון הסטודנטים הראשון בבאר שבע שהיה במבנה של ההסתדרות.

ב- 1970 נישאתי לנחום ביבר, יליד תל אביב ממוצא פולני. ב-1971, נולדה ביתנו הבכורה עירית. ב-1972, נולדה ביתנו השניה מירב. אני יצאתי לשנת חופשה כדי להיות עם בנותי. בשעות אחר הצהריים, עבדתי בביעור הבערות, פרוייקט ללימוד עברית לאנשים שלא ידעו קרוא וכתוב. במקביל, עבדתי באולפן לאוכלוסיה שעלתה מברית המועצות, וגם הכנתי עובדי מדינה לבחינות הסמכה.

ב-1973, עבדתי במרכז הנוער על שם רוזוולט בשכונה ג'. ביתנו השלישית יפעת, נולדה ב-1977. ב- 1978, עזבתי את משרד החינוך, ועברתי לעבוד ב"עמל חניכים", שם ריכזתי את הפרוייקט של קבוצות עבודה "נערי רפול". הקמתי קבוצות רבות של נערים שקבלו השלמת השכלה בבסיסי צה"ל, וקבוצות של נערות שהוקמו בויצ"ו, נעמת, ובתי חולים.

בשנת 1982, נסענו בשליחות במסגרת חילופי מורים לניו יורק, שם לימדתי בבית ספר "סולומון-שכטר". חינכתי כתה ח'. המורה שלימדה לפני ואותה החלפתי, היתה ורדינה ארז, אחותה של אופירה נבון, אשת נשיא המדינה. זו היתה תקופה מאתגרת מאד. למדתי באוניברסיטת "אדלפי ניו יורק" לתואר השני, ושם גם סיימתי את לימודי התואר. ב-1984, חזרנו לארץ. בדקתי אפשרויות עבודה לא בתחום החינוך. עבדתי תקופה קצרה כקצינת חינוך בבית הסוהר, הבנתי שזה לא מתאים לי וחזרתי לעבוד בהוראה. השתלבתי בבית הספר מקיף ד' במגמה לחינוך, ובהמשך ריכזתי את המגמה. כמרכזת פתחתי תת מגמה לחינוך בלתי פורמלי. במקביל עבדתי גם בבית הספר לעובדים בשירותים חברתיים בבית יציב, עד 2003, שנה שבה נסגר בית הספר מקיף ד'.

בין השנים 1992-1994, ריכזתי את פרוייקט "גילוי" של עיריית באר שבע. איתרנו תלמידים בעלי פוטנציאל שלא אותרו כמחוננים, והקמנו עבורם מסגרת העשרה במרכז למדעים בשכונה ד'. כל תלמיד שהשתתף, בחר שני חוגי העשרה. איתרנו מרצים מהשורה הראשונה, שהעשירו את התלמידים. הפרוייקט היה מוצלח מאד.

בשנת 1994, התחלתי את לימודי הנחיית קבוצות, לימודים שנמשכו שלוש שנים. המשכתי גם ללמוד: גישור אינטראקטיבי במכון גבים, גישור לצורך גירושין אצל ד"ר סוזן זיידל.  ייעוץ וטיפול מיני באגודה לתכנון המשפחה. ב-1997, פתחתי קליניקה לטיפול משפחתי וטיפול זוגי, וסיימתי קורס מנהיגות נשים וקורס דירקטורים.

הקמתי את הדלת הפתוחה בבאר שבע, מרכז ייעוץ והכוונה לבני נוער והוריהם בנושאים מיניים. בזכות ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ, יכולנו להוציא לפועל את הקמת המרכז. כיום המרכז ממשיך לפעול ומתפקד מצויין.

ב-1999, במקביל לעבודתי במקיף ד' התחלתי לעבוד גם כמדריכה פדגוגית ב"מכללת קיי", שם עבדתי עד לפרישתי.

זכינו ב- 3 בנות נפלאות: עירית, מירב ויפעת והתברכנו ב-7 נכדים מקסימים שעושים חיל כל אחד בדרכו ועל פי כישוריו.

כל השנים אני מתנדבת בויצ"ו, נעמ"ת, בבתי הכלא, במועצה לארץ ישראל יפה, וכיום, מנהלת בהתנדבות את "הבית בדפנה" בעומר,  "מרכז פנאי ותרבות לבני 50 פלוס".

הזוית האישית

כתיבת סיפורי האישי הביאה אותי לנבירה בעבר והעלאת זכרונות מימים רחוקים אני מביטה בסיפוק רב על מה שהיה היו חלקים שהיו מלווים בקשיים ובאתגרים קשים למרות הכל אני אני גאה ביכולת הישרדותם של הורי ובדרך בה המשיכו הלאה וגאה במשפחה הגרעינית והרחבה שהם מייסדיה.