מאגר סיפורי מורשת

בנימין רוט, בן 90, נולד בתאריך 03.08.1933, בישראל, בעיר העתיקה בירושלים. אביו, יהודה אשר ראטה, נולד בדוברה (כפר בצ'כוסלובקיה) ובגיל בגרות עבר להונגריה ולמד בישיבה קטנה. באותה התקופה, אדם בשם אייכלר, אשר היה מתרים כסף ליהודים בארץ, הכיר את יהודה אשר והחליט שהוא רוצה לשדך לו את בתו מכיוון שהיה תלמיד חכם. יהודה הסכים ועלה לארץ. הוא ואשתו הביאו לעולם ארבעה ילדים והתגוררו בחברון. באותה תקופה הייתה מגיפה גדולה בארץ אשר בעקבותיה כל משפחתו נפטרה מלבדו. לכן הציעו לו לשידוך את חיה שרה, אמו של בנימין.

אביה של חיה שרה גר באותה תקופה בודפשט שבהונגריה ועבד כרופא שיניים. הוא ואשתו, שהיו מבוגרים, החליטו שהם רוצים לעלות לארץ על מנת שיוכלו להיקבר בירושלים. בתם, חיה שרה הסכימה לעלות עימם לארץ אך אחיה הגדולים לא הסכימו. זאת מכיוון שהיו בעלי תפקידים חשובים – הם עבדו כפקידים בממשלה ההונגרית. באותה העת, החלה מלחמת העולם הראשונה והרוסים כבשו את הונגריה. בעת המלחמה האחים נלקחו בשבי ומאז שניהם נעלמו בסיביר. כאשר חיה שרה והוריה עלו לארץ הם התמקמו ב"בית ורנר" שבמאה שערים בירושלים. אך תוך חצי שנה שני ההורים נפטרו וחיה שרה נשארה בודדה. לכן חיפשו לה שידוך, שהוצע ליהודה אשר. יהודה אשר הסכים לעזוב את חברון ולעבור לירושלים רק אם יתגוררו בעיר העתיקה, וכך היה. הם התחתנו ועברו לגור ב"דויטש פלאץ"- שכונה של אשכנזים על יד הכותל, שם ילדו את ארבעת ילדיהם: בתם הבכורה, רחל לאה, אחר כך נולד שמעון, אחריו אריה (אשר נקרא גם "לייבלה") ואחרון נולד בנימין.

משפחתו נהגה להתפלל בבית הכנסת "ורשה שול" אשר היה מעט מרוחק מביתם, אך התאים להם מכיוון שהיו חסידים. כחסידים התפללו בגרסת "ספרד". אביו תפקד שם כחזן שני בבית הכנסת. מכיוון שבית הכנסת היה מעט רחוק ולא תמיד היה מניין, הם היו מתפללים שם רק בשבתות. בשאר השבוע התפללו בבית הכנסת "שוינה הלוכס"(פירוש – משנה הלכות).

אביו של בנימין עבד כסופר סת"ם, בבוקר היה נוהג ללכת לבית הכנסת "שוינה הלכוס" על מנת שיהיה מניין. זה היה בית כנסת גדול אך התפללו בו מעט מאוד אנשים. בית הכנסת נקרא כך מכיוון שבכל יום היו קוראים את ההלכות בין תפילת מנחה לתפילת מעריב. בנוסף, היו אומרים משניות ומזכירים נשמות. כחלק מעבודתו של אביו כסופר סת"ם היה כותב למשל תפילין. בהתחלה עשה זאת בחברון וכאשר עבר לירושלים המשיך לעבוד בכך גם שם.

אחותו הגדולה, רוחלה, התחתנה עם סוחר בדים – רבי יוסף שוורץ. כשהיה בנימין בן 11 אמו עבדה ככובסת. כחלק מעבודותה נדרשה לתלות כביסה, אך הייתה נמוכה ולכן הייתה צריכה לטפס על סולם. היא נפלה ונפטרה ובנימין התייתם מאמו. בעקבות כך, עבר בנימין להתגורר אצל אחותו רוחלה עד שהתגייס לצבא. בהמשך, כאשר בנמין כבר היה חייל, אביו התחתן בשלישית והתגורר עם אשתו ב"בתי ורשה" במאה שערים.

שמעון אחיו התחתן עם בת של קצב. אך פרצה מלחמת השחרור ולא היה לו ממה להתפרנס. הוא החליט לעבור לאמריקה ושם לעבוד כשליח. הוא היה אוסף תרומות ושולח לכויילל וגם ממתפרנס מכך. עד שהוא התעייף מאוד מהנסיעות הלוך ושוב, הפרנסה התייצבה והוא החליט לחזור לירושלים. אמנם, רופאו אמר לו שאם הוא רוצה שימשיך לטפל בו הוא צריך לגור באמריקה. לכן, לאחר זמן מה הוא חזר לאמריקה והביאו איתו את אשתו וילדיו. חמישה מילדיו נשארו לגור עימו באמריקה וחמישה מילדיו גרים כעת בירושלים. אחד מבניו הגדולים אשר נשאר בירושלים היה שותף של בנמין בהמשך בעבודתו כדפס.

כאמור, בנימין בבגרותו עבד כדפס עם מכונת כתיבה הנקראת "ליינוטייפ", באמצעותה הדפיס ספרים כמו סידורים וספרי קריאה. הוא התחיל לעבוד בכך עוד שהיה צעיר, כבר בגיל 15. על מנת ללמוד את המקצוע היה הולך לפנות בוקר לעיתון בשם "הכל" ולמד איך להשתמש במכונה. בהתחלה שילמו לו רק כמנקה רצפות של המשרד ובהמשך התקבל בתור עובד מן המניין.

סבא בני בעבודתו בדפוס

בצבא בנימין התגייס בתחילה לתותחנים ושירת בצריפין. הוא פגש חבר ששירת בדפוס הצבאי וביקש שיעזור לו לעבור לתפקיד זה בזכות ניסיון העבר שלו. לאחר הפעלת הקשרים העבירו את בנימין ליפו לשרת כדפס בדפוס צבאי, שם היה מקליד מכתבים סודיים.

סבא בני בעת שירותו הצבאי

בנימין בבגרותו התחתן עם ציפורה אסתר. ציפורה הייתה בתנועת הנוער בני עקיבא אשר הייתה ממוקמת ליד תנועת הנוער בית"ר בה היה בנימין, וכך הם הכירו. בכל פעם שבנימין היה עובר ליד הסניף של בני עקיבא הוא היה רואה אותה. הוא רצה להכיר אותה ולכן שלח שליחים אשר שידכו ביניהם. בפגישתם הראשונה, נפגשו בשכונת ה"חבשים". על מנת שיזהו אחד את השנייה, חיכה לה בנימין עם עיתון. בנימין גר באותה התקופה בתל אביב ועבד בדפוס כעובד צה"ל ובשבתות היה מבקר את אביו ואת אחותו. בנימין התאהב בציפורה אסתר מיד ולאחר שלושה חודשים בנימין עזב את תל אביב, הם התחתנו וגרו בקרית יובל בירושלים. הדירה הייתה בקומה הרביעית והם התקשו מאוד לעלות, לכן עברו לדירה אחרת בבית ישראל. לבנימין היה חנות במאה שערים בה הייתה לו מכונת כתיבה (ליינוטייפ).

ציפורה הייתה מחלקת מזון לנזקקים בעמותת "עזר לציון" אשר ממוקמת על יד ישיבת "חיי עולם", שם בנימין היה לומד. נולדו להם יחד שבעה ילדים: ראשון נולד הלל, שניה נולדה חיה, אחר כך נולד תינוק אשר נפטר כמה שעות לאחר הלידה. בהמשך אורלי נולדה, אחריה יוני. אחר כך, ציפורה עברה הפלה. אושיק נולד ואחרונה נולדה תהילה. כאשר אושיק היה בן 11 ושמונה חודשים נפטר גם הוא.

הזוית האישית

מיכל הסטודנטית המתעדת: הראיון על פיו נכתב הסיפור התרחש ביום ההולדת של סבא בני. זה לא קרה באופן מכוון, אך היה קשה להסתיר את הסימבוליות אשר נכחה בחדר ברגעים אלו. הרגשתי שזו מעין מתנה אותה אני מעניקה לסבי והיה ניכר כי שמח לקבל אותה: סבא היה מרוגש מאוד וביחס לאדם כל כך שקט וענו, הוא דיבר ללא הרף. ההרגשה הייתה שהוא מספר זאת כדי להעביר את מורשתו ושהוא מאוד גאה בה. בהמשך, כאשר חגגנו לסבא את יום ההולדת, המשפחה הכינה חידון על חייו. רק אז הבנתי כמה דברים חדשים למדתי ממפגש לא ארוך אך כל כך משמעותי עם סבא שלי. חשתי גאווה וקרבה לסבי וכן הבנתי כמה משמעותי היה זה עבור כל משפחתי, הבנתי כמה חשוב לכולם להמשיך לשמוע את סיפוריו, להמשיך להכיר עוד קצת את האדם הכה מיוחד הזה – סבא שלי.