מאגר סיפורי מורשת

שמי הדסה בר, נולדתי בתאריך 26.12.1954 בבית החולים הסקוטי בעיר טבריה (כיום זה בית המלון הסקוטי המפואר). כשנולדתי, הוריי קראו לי אסתר מלכה. אך כשהגיעו הביתה קראו לי הדסה. השם הדסה נבחר מפני ששמה המקורי של אסתר המלכה הוא הדסה ממגילת אסתר. באותה התקופה, שנות השישים, לא היה בית חולים ממשלתי באזור צפון הארץ.

הוריי, בלה ויוסף ברלס, היו ניצולי שואה. אבי הגיע לארץ בגפו באוניית המעפילים ניו ארק (כל משפחתו נספתה בשואה). מיד גוייס לצבא למלחמת השחרור והשתתף בקרבות על כיבוש אילת. אמי, ילידת פולין, הגיעה עם משפחתה לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה. אמי ומשפחתה ניצלו מציפורני הנאצים בכך שהספיקו לברוח מפולין לרוסיה בזמן. הוריי נישאו בארץ ומיד עברו לגור במושבה מגדל שליד העיר טבריה. גדלתי במושבה מגדל בשכונה שהייתה מורכבת מעולים ממדינות שונות – ממש קיבוץ גלויות. אנחנו הילדים התחברנו ללא קשר למוצא ולשפה המדוברת בבית, כולנו הרגשנו שווים.

באותה תקופה הבתים היו קטנים ולא היו לנו משחקי קופסה. משחקי הילדות היו משעשעים ומהנים ונעשו מחוץ לבית. רוב הזמן שיחקנו במגרש, משחקי כדור, קפיצה בחבל, קלאס, חמש אבנים, מחבואים וגולות. בכל יום חמישי בערב היינו נפגשים ליד המאפיה שהייתה במרכז המושבה ומחכים לחלות השבת החמות שיצאו מהתנור, הטעם והריח של החלות עדיין בנשמתי. הייתי בתנועת "הנוער העובד והלומד". אני זוכרת במיוחד את הקומזיצים (מדורות), את השירה ואת תפוחי האדמה הצלויים. במגדל היה בית קולנוע והיינו הולכים לסרט שמתאים לילדים, כאשר אנו מצוידים באוכל שאימא הכינה לנו. בבית היו ממתקים שאימא הייתה שמה במזנון ומבקשת מאתנו הילדים לא לאכול הכל. אולי יבואו אורחים, שיהיה מה לכבד אותם. הממתקים כללו סוכריות טופי, ופלים, בייגלה וארטיקים קנינו במכולת.

ילדותי הייתה שמחה וזכורה לי לטובה הייתה עשירה בתוכן. אבי היה חקלאי ואני מאוד אהבתי את החקלאות השתילה והקטיפה. הייתי בחברתו ובכל שעה פנויה אהבתי לעבוד איתו. נהגתי על טרקטור כבר בגיל 15. החיים היו פשוטים ומלאים בעשייה: בית ספר, עבודה, חברים ופעילות.

תחביב הסריגה: בשעות הפנאי אהבתי מאוד לסרוג. למדתי בגיל עשר מעוזרת הבית שלנו. לאחר שסיימה לנקות את הבית התיישבה והחלה לסרוג. התפעלתי מן המלאכה ומיד ביקשתי ממנה שתלמד אותי. היא ניגשה לגדר, הוציאה ממנה שני ברזלים דקים, יישרה אותם והפכה אותם למסרגות. היא הגישה לי חבילת צמר ולימדה אותי לסרוג בשתי מסרגות. המושבה מגדל מרוחקת כשבעה קילומטרים מטבריה. הקניות והמוצרים שנדרשו מעבר לאוכל אפשר היה לרכוש רק בטבריה. כך שעד שקנו לי מסרגות, השתמשתי באלתור של שיפודי ברזל. תחביב הסריגה נשאר איתי עד היום.

החינוך בשנות השישים

למדתי בבית ספר "אביגדור" שמונה שנים. למדנו את  כל המקצועות: עברית, תנ"ך, גיאוגרפיה, היסטוריה, ספורט ועוד. לא היו מורים מקצועיים, המחנך לימד את רוב המקצועות. כל בוקר היה נערך מסדר בוקר בו היינו נעמדים במגרש לפי סדר הכיתות. היו תרגילי התעמלות, דברי המנהל ושרנו את שיר ההמנון של בית הספר. בבית ספר היסודי לא הייתה תלבושת אחידה. היו טיולים בני יום אחד והיו מסיבות לפני כל חג.

בבית ספר תיכון "הגליל" למדתי ארבע שנים. התיכון היה בעיר טבריה כך שכל בוקר נסעתי בשני אוטובוסים. יצאתי מהבית ברבע לשבע. היו ימים שהשיעור הראשון היה בשבע בבוקר. קראו לשיעור "שעת אפס", אז נסעתי לבית הספר בשעה שש ועשרה בבוקר. הייתה תלבושת אחידה: חולצה בצבע תכלת מכופתרת, ועליה היה תפור סמל בית הספר. המכנסיים או החצאית היו בכחול. קיבלנו תעודות עם ציונים ובכיתה י"ב נבחנתי במבחני בגרות.

עבודתי

מקום העבודה הראשון שלי היה בבית ספר "אביגדור" כמורה מחנכת לכיתות ז'-ח'. למדתי בסמינר נהלל במשך שלוש שנים. נהניתי מאוד בעבודת ההוראה והייתי מורה במשך 35 שנים. לאחר שיצאתי לפנסיה המשכתי לעבוד בהוראה עם נוער בסיכון. אם היום היו שואלים אותי באיזה מקצוע תבחרי, הייתי בוחרת באותו מקצוע. בשנים במהלכן לימדתי מעמד המורה היה שונה. המורה היה מוערך על ידי ההורים והתלמידים והעבודה נעשתה מתוך שליחות לחינוך ולהוראה.

הזוית האישית

אמה הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד מהחוויה המשותפת. למדתי על סבתא דברים חדשים שלא ידעתי קודם וגם להיפך!