מאגר סיפורי מורשת

יפה לביאד נולדה בישראל בשנת תשט"ז 1956, לאמה מרים מחבובה ואביה שמחה יחיאל כהן. היא נולדה בכפר גבירול ליד רחובות, הילדות זכורה לה כנעימה מאוד, זיכרונות טובים של אחדות ואחוות שכנים שעלו מכל מיני ארצות, שלום שרר בכפר. הציונות הייתה אידיאולוגיה משותפת לכולם. הוריה עבדו קשה למחייתם אך לא הלינו אלא שמחו שהם בארץ שלהם, אביה עבד בתעשייה הצבאית ברחובות כנגר ואמה בקטיף תפוזים.

אביה של מרים (אמה של יפה), אברהם כהן – היה לו בית בן שלוש קומות והוא אכלס כמה משפחות שם והאכיל אותן ללא תמורה, הוא עשה חסד עם הרבה אנשים. הוא היה רופא אלטרנטיבי וריפא הרבה אנשים יהודים כגויים, הוא נאסר לכמה שנים על ידי הגויים בפרס. לאחר מכן הגיע לארץ ישראל בשנת 1966, הוא עלה לארץ עם כל המשפחה של אמה של יפה ואחיותיה. גם כאן הוא המשיך לעזור לנזקקים כשהוא חי בצמצום ובצניעות. לאחר פטירתו, אלה שנסמכו על שולחנו סיפרו על כך. גם אביה, שמחה יחיאל, עסק בהתנדבות במרכז הקליטה עם העולים החדשים והיה להם לפה כדי שהקליטה תהיה להם יותר קלה. סבתא שלה מצד האבא עלתה לארץ כאלמנה, ממנה קיבלה את תוכנת האופטימיות.

בשנת 1964 עברו לעיר אשדוד. הוריה קנו שם דירה, יפה לא אהבה את המעבר או המקום. המעבר היה לה קשה, גם שם הייתה אחווה בין השכנים, יפה לא יודעת להסביר מדוע רק הנתק מהמקום המקסים שבה חיה גרם לה לחוסר חיבור למקום החדש.

בגיל 8 בערך הגיעה לעיר אשדוד לכיתה ג', ההרגשה הייתה שרצתה להישאר עוד קצת עם המשחקים ומנגד הדרישה ממנה להיות בוגרת כגון לעזור בבית, ההרגשה שהיא מאבדת את הילדות שלה. עד כיתה ח' התמודדה יפה ולמדה בבית ספר ששמו "אחדות". בכיתה ט' עד כיתה י"ב למדה במגמת מזכירות, למעשה חוץ מהצבא לא השתמשה בידע שרכשה שם. היא אהבה את מגמת התפירה, היא מאוד רצתה אך לא הלכה ללמוד בגלל החומר האנושי שלא התחברה אליו. עכשיו היא מצטערת. לאחר מכן התגייסה לחיל רפואה בתפקיד מזכירה ברפואה מונעת. התקופה עברה עליה בנעימים. את בעלה היא פגשה בכניסה לרפואה מונעת. התפקיד שלו היה חובש ונהג. לאחר מכן התחתנה אתו. יפה עבדה כ-12 שנים כזבנית במשביר לצרכן, יש לה ארבעה ילדים. לאחר לידת בנה הרביעי, נועם, עזבה את העבודה לטובת קבלתם ממסגרות החינוך. לאחר חצי שנה מצאה עבודה שנתנה לה סיפוק, היא עבדה כעובדת תעסוקה בבית אבות.

היום יפה בפנסיה מזה כחמש שנים, לאחר 28 שנים בתפקיד. היום היא מעסיקה את עצמה ברוב שעות היום, היא מתנדבת באקי"ם כ-15 שנים (התחילה לפני הפנסיה), התחילה גם בקהילה בפרויקט הכנת סנדויצ'ים לילדי בית הספר הקרוב. היא הולכת לשמוע שיעורי תורה, שיעורי מודעות עצמית, מתעמלת יום יום, קוראת הרבה מאוד, מוקפת על-ידי נכדיה ויש לה גם נינה אחת, היא נפגשת עם חברות, יוצאת מדי פעם לנופש ולטיולים ומשתדלת להיות עסוקה תמיד.

המוטו שלה בחיים הוא: לתת למען החברה ממה שהקב"ה בירך אותה, להיות עסוקה תמיד. יפה אומרת: "העשייה והנתינה הולידה בי שמחת חיים".

מסר לדור הצעיר – אהבת חינם ללא תנאים, לעזור למי שזקוק.

הזוית האישית

יפעת הסטודנטית המתעדת: מרגש להכיר את האישה מילדות ועד היום. זו אישה חשובה ויקרה מאוד שאני ומשפחתי הכרנו מעצם מגוריה בחדרה, אישה מיוחדת במינה. תוך כדי הישיבה לכתוב ולאסוף פרטים היא סיפרה שהיום היא הולכת לעזור בבית הספר הקרוב לביתה, שאלתי: "מה את עושה בבית הספר?" והיא ענתה: "מכינה כריכים, שיהיה לכל אחד כריך, יש כאלה שמגיעים ללא כריך", – כן, כן – אנחנו בשנת 2023.

הסיפור תועד במסגרת שיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים הארצית לבין תכנית הקשר הרב דורי.