מאגר סיפורי מורשת

הכל התחיל במרוקו, ב-19.4.1956, סבתא שלי, מימי, נולדה למשפחה שהייתה אז בת 5 ילדים (כולל אותה), והיום כוללת 9 אחים ואחיות, כשסבתא שלי בדיוק באמצע. סבתא מספרת, שאימא שלה אהבה אותה יותר מהאחים…

המשפחה עלתה לארץ בשנת 1962, על אונייה קטנה. הם היו בחדר גדול בגלל שהחדרים המרווחים יותר ניתנו למשפחות גדולות. אחרי מסע של 3 ימים סוערים, הם הגיעו מקזבלנקה למרסיי, כדי שיהיו מוגנים  במחנה צבאי שנותר ממלחמת העולם השנייה, שנקרא מחנה ארנס (Camp arenas). הם שהו שם 10 ימים, על מיטות שנראו כמו אלונקות, מזרנים דקים, סירים קטנים שממלאים בחדר אוכל, ולוקחים לחדר לאכול, ולא היה אפשר לצאת מהמחנה.

אחר כך, הגיעה אונייה מפוארת בשם פלמיניה, אונייה איטלקית, עם בית קולנוע, בי"כ וחדרים מפוארים, ותמיד כשהיה זמן לאכול, היו שומעים קריאה שאומרת: "מאנג'ה" (אוכל באיטלקית). באונייה זו שטו לארץ. ב-25.2, כל העולים התעוררו מוקדם לראות את הר הכרמל, וזה היה הסימן, הם הגיעו לארץ ישראל. הם גרו בצריף באשקלון בשכונת עתיקות, והארוחה הראשונה שלהם בארץ ישראל הייתה לחם שחור ומעט שמנת. זה היה אירוע משמח מאוד, אבל אחריו קרה מקרה מצער…

שבוע לפני בר המצווה שלו, אח של סבתא נפטר באמצע משחק כדורגל… אח שלה עמד בשער, אחד השחקנים בעט לו בראש במקום בכדור, והוא מת במקום משטף דם. סבתא אומרת שאם הייתה רפואה מודרנית, היו פוצעים אותו והוא היה מאבד הרבה דם, אבל הוא היה חי. סבא רבא קיבל אירוע מוחי מהמקרה.

סבתא שלי למדה תפירה וכלכלת בית בתיכון, שני מקצועות שהיא משתמשת בהם עד היום. היא לא יכלה ללכת לצבא, בגלל שהיא הייתה צריכה להתחתן. באותו הזמן, סבתא שלי הייתה בת 17.5, והייתה חברה של סבא שלי. כשהודיעו להם שסבתא רבא, אימא של סבא, גססה, הם היו חייבים להתחתן מהר מהר כי הם רצו שהיא תהיה שם, אז הם התחתנו ממש מהר, ויומיים אחרי זה, סבתא רבא נפטרה. עוד מקרה עצוב להוסיף לרשימה.

4 שנים אחרי החתונה, דודה שלי נולדה, שנה אחרי, אימא שלי ושבע שנים אחרי זה, דוד שלי. הרבה אירועים משמחים.

לסבתא שלי היו הרבה תחביבים. לדוגמה, כשהיא הייתה ילדה, היו כל מיני משחקים שהיא אהבה כמו קלאס, חמש אבנים, גומי, מחניים ומחבואים. היא גם אהבה לקרוא ספרים וגם רקמה, שסבתא רבא לימדה אותה, ועכשיו היא מלמדת את אחותי.

בבית שלה שמעו הרבה שירים ישנים, גם ישראליים וגם צרפתיים. משם גם הגיע השיר האהוב עליה, שהוא בצרפתית, והוא נקרא Elle était si jolie – Alain Barriere.

כשהגיעו הנכדים זה היה אירוע מאוד משמח לסבא וסבתא. הם טיפלו בנו הרבה ואהבו אותנו מאוד. באותו הזמן, ומאז שאימא שלי זוכרת אותו, סבא היה באשפוזים בלתי פוסקים, מאשפוז אחד לאחר. אבל הוא אהב אותנו מאוד, ואנחנו אהבנו אותו. בשנת 2014, הגיע האשפוז האחרון, והוא נפטר, זה השפיע מאוד על סבתא. אם פעם היא אהבה מאוד חגים, עכשיו היא חוגגת אתם למען הילדים והנכדים, וזה האושר שלה. היא אומרת שהיא כבר לא תחזור במלואה למה שהיא הייתה לפני כן.

הימים עברו וממש לפני כמה שנים היא עלתה לטיסה הראשונה שלה, כשהיא טסה איתי ועם כל המשפחה שלי לאיטליה. היא אהבה את זה מאוד וזה ריגש אותה ממש. החוויה השכיחה ממנה את התקופה שהיא עברה וחזרנו והיא מודה למשפחה ולאימא ולאבא שלי על המתנה שהיא קיבלה מאיתנו.

היא עבדה בעיקר בתור טבחית במסעדות, ואפילו פעם במסעדה משל עצמה! היא גם עבדה בתור אופת עוגות וגם בקייטרינג. היא בחרה במקצוע הזה כי היא אהבה אותו מאוד והיא גם למדה אותו מאימא ומסבתא שלה.

אבל, הגיעה מגפת הקורונה, והיא מחכה ליום שבו הכל יחזור לשגרה והיא תוכל לחזור לעבוד, לצאת ולפגוש את הילדים ואת הנכדים שלה. כשראיינתי אותה, היא אמרה לי במילים האלה ממש: "אין לי מה לעשות בבית כל היום. בבוקר אני מחכה ללילה, ובלילה אני מחכה לבוקר…"

הזוית האישית

רון:  אהבתי מאוד את התכנית ורציתי לאחל לסבתא שלי שהיא תשמח כמו שהיא שמחה פעם. ושכל ירידה היא גם עלייה.

סבתא מימי: מאוד נהניתי לספר את תמצית סיפור חיי ולעבוד עם הנכד שלי והייתי רוצה לאחל לו חיים טובים, מאושרים וארוכים עם המון בריאות. אוהבת מאוד, הנכד הראשון שלי.