מאגר סיפורי מורשת

אני עמליה גולדברג (זימרני), משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי ניר אברהמי ומספרת לו את סיפורי.

נולדתי ב-1947 בחדרה ובגיל 13 עברה משפחתי לתל אביב. מאז נישואי אני גרה בקיבוץ כפר מנחם, שם נולדו שלוש בנותיי ענבל, נועה ונטע. ניר הוא בנה של ענבל.

הוריי אנה (לבית גרנביץ') ואברהם זימרני (זינגמאן) עלו לארץ מליטא סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה. אבי ב-1935 ואמי ב-1939. אבי קיבל רשיון עליה מהבריטים בשל היותו סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים וגם הודות לכך שסבו, יעקב מרדכי זינגמאן, עלה לארץ לפניו וגר בירושלים.

הסיפור שבחרתי לספר קשור באותו סבא, שהוא הסבא-רבא שלי ואני הייתי נינה שלו במשך כמעט שנתיים. כשנולדתי נתן מתנה להוריי – עגלה עבורי.

יעקב מרדכי נולד בפינסק, רוסיה הלבנה (בילרוס) בשנת 1865 בערך, למשפחה דתית בשם פעלדמאן (פלדמן). לפני שנשלח ללמוד בישיבה שינו הוריו את שם משפחתו לזינגמאן על מנת לפטור אותו משירות בצבא.

בעת לימודיו בישיבת וולוז'ין וישיבת סלבודקה (ליד קובנה), היה חבר פעיל באגודה הציונית החשאית "נס-ציונה", שהייתה אחת מהאגודות של  תנועת "חובבי ציון", שמטרתה הייתה להפיץ בין יהודי רוסיה את רעיון ההתיישבות בארץ ישראל. הם אספו כספים ושלחו שליחים לארץ לקניית אדמות להקמת ישובים יהודיים ובין השאר רכשו יחד עם יהושע חנקין את אדמות חדרה.

אחרי עלייתו לארץ של  אבא שלי  ולאחר נישואיו, יד המקרה הביאה אותו לחדרה כאשר מצא בה עבודה כמורה בגימנסיה (בית ספר תיכון). בחדרה עברה עליי ילדותי עד סוף כיתה ח'.

אבי כמובן לא ידע אודות פעילות סבו  באגודת "נס ציונה", אך יעקב זינגמאן סבו, כשביקר אותו לראשונה בחדרה, נזכר בסיפור ואמר: "שמח אני מאד שהשתתפתי במפעל שהכין בשביל הנכד שלי ומשפחתו את המושבה שהתפתחה, בתים רבים בתוכה ופרדסים לה מסביב ובתי ספר ואפילו גימנסיה לעבוד בה" . הייתה זו אכן סגירת מעגל היסטורית !

אני כמובן לא זוכרת את סבא רבא שלי.  זכורה לי קצת אשתו השנייה, שהאריכה חיים יותר ממנו והייתה מבקרת בביתנו. למעשה לא היו לי כלל סבים, חלקם נספו בשואה וחלקם נפטרו בגיל צעיר, לפני השואה, כך שלא זכיתי להיות נכדה אבל הייתי נינה. הסיפורים ששמעתי בילדותי היו בעיקר עליו.

הנה מספר סיפורים מחייו של סבא רבא שלי:

הוא היה אדם דתי ולמרות למדנותו המופלגת לא רצה להיות רב כדי לא להפוך את התורה  "קרדום לחפור בו" (כלומר, לא רצה שלימוד תורה ייחשב כמקור פרנסתו) הוא עבד בחנות סיטונית ואחר-כך בחנות קמעונית ברשות עצמו. הוא היה משכיל, ידע שפות, ובנעוריו אפילו שלח ידו בכתיבה עברית.

בזמן  מלחמת העולם הראשונה, נדד עם בני משפחתו מזרחה וגר בחרקוב. עם תום המלחמה שב עם משפחתו לקובנה שבליטא שהפכה למדינה עצמאית. בשנת 1931 היגר לארה"ב כדי לחיות במחיצת בניו שהיגרו לפניו. (סבא שלי, קלמן זינגמאן, שהיה בנו, נפטר לפני כן). ב-1935 עלה לארץ כשהיה כבר מבוגר אך רצה להגשים את חלומו הציוני להיקבר בארץ ישראל, בירושלים.

הוא חי בשכונה קטנה בירושלים ליד שכונות "זיכרון משה" ושכונת "אחווה". השכונה נבנתה על ידי "אגודת אחים יוצאי אמריקה" ונחנכה באותה שנה בה הגיע אליה. הדיירים בשכונה חיו כקהילה, סביב בית הכנסת. יעקב מרדכי  היה מלמד כל יום אחרי תפילת מנחה דף גמרא לדיירים. הדירות לפי תקנות האגודה לא עברו בירושה אלא נמסרו לתלמידי חכמים בחינם. יעקב מרדכי התעקש לשלם שכר דירה סמלי.

כשאבי עלה לארץ, ולמד באוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים, הוא גר בבית סבו וב-1939 נסע להתחתן עם אמי כדי שיוכל להעלותה לארץ ולהקים משפחה. סבא רבא שלי עבר ימים קשים בזמן המצור על ירושלים במלחמת העצמאות, בעוד אבי ואמי שולחים לו חבילות מזון מחדרה ואחיו בארצות הברית תומכים בו בחבילות וכסף.

יעקב מרדכי נפטר ב-16.12.48 ונקבר בבית העלמין "שייך באדר" בירושלים שהוקם כבית קברות חלופי להר הזיתים בו כבר לא ניתן היה לקבור בעקבות מלחמת השחרור. בית הקברות ממוקם בגבעת רם לא רחוק מהאוניברסיטה ובית המשפט העליון .

בסיור נינים ובני נינים של יעקב מרדכי, שקיימנו בשנת 2014, הגענו לשכונה לבית בו גר, נפגשנו שם עם שכנה שזוכרת אותו, ביקרנו בבית הכנסת ועלינו לקברו.

חפצים מבית סבא רבא

הזוית האישית

ניר: מחווייתי בתכנית הקשר הרב דורי למדתי דברים רבים על סבתי על משפחתה של סבתי. חוץ מכל מה שלמדתי חוויתי חוויה שלא כולם חוו כמו למשל שביקרתי במסגרת התוכנית עם סבתי במוזאון אנו או בכלל לראות את סבתי כמעט כל שבוע במסגרת מפגשי התוכנית זה קירב ביני לבין סבתי. סבתא עמליה: התוכנית נתנה לי את ההזדמנות להכיר לניר את בני המשפחה שלי לאורך דורות שחיו בגלות בליטא עלו לארץ והקימו בה את משפחותיהם. הזכרתי בצער שמעולם לא הייתי נכדה כי הסבות שלי נספו בשואה בגטו קובנה והסבים שלי נפטרו בגיל צעיר זמן רב לפני השואה, לעומת זה זכיתי להיות נינה ועל סבא רבא שלי הסיפור שלי. במהלך התוכנית נהניתי מניר שהיה קשוב לסיפורים הכיר ואהב חפצים שעברו במשפחה טעם מהמאכל האופייני ליהודי ליטא הטייגלעך ולמד בוודאי מושגים שלולא התכנית לא היה יודע מה הם. ניר ואני בילינו הרבה יחד גם לפני התוכנית וכמה שהיינו קרובים לפני כן התקרבנו עוד יותר במהלך מפגשי התוכנית.