מאגר סיפורי מורשת

התמונה צולמה בשנת 1957 בקזבלנקה מרוקו- מימין סבא שלי, מאיר דדון, באמצע אחיו ז"ל שלמה ומשמאל חבר משפחה. שני האחים עומדים בבית המלאכה/חנות קטנה שרכשו לראשונה לצורך ייצור ותיקון נעליים.

שלמה הבכור לבית משפחת דדון, ומאיר (סבי) , נולדו למשפחת סנדלרים שעסקו בתיקון נעליים. כילדים, השניים עבדו עם אביהם, סבא רבא שלי בחנות לתיקון הנעליים. כשהיו נערים, ביקשו להתמקצע והלכו ללמוד את המלאכה אצל בעל מקצוע שהכיר את אביהם. כשהרגישו שהם מוכנים לכך, רכשו חנות קטנה בקזבלנקה והחלו לייצר נעליים בשיטה ידנית – האח הבכור גזר את חלקי הנעל מעור, את החלקים הגזורים שלחו לתפירה, סבי היה אחראי למתוח את הגפה שהתקבלה על אימום (תבנית בצורה רגל עשויה ברזל/ עץ) ולבסוף הדביקו את הנעל שהתקבלה לסוליה. משפחת דדון ( של אבי) הייתה בקשרי חברות עם משפחת סוויסה ( משפחתה של אמי), ואת עבודת התפירה היו מעבירים לסבתא רבא שלי, איטו, (מצד אימי) שהייתה תופרת את חלקי העור הגזורים לגפה ( חלק עליון ) של הנעל.  זו הייתה תחילת ההיכרות בין סבי לסבתי.

בשנת 1959, עזבה משפחת דדון את מרוקו ועלתה לישראל. סבתא שלי מספרת שהעולים במרוקו לא ידעו בדיוק מתי יצליחו לעלות לארץ, נציג מטעם הסוכנות היהודית היה מבקש מהם להיות מוכנים בתאריך מסוים, אך לא היה וודאי שהם אכן יצליחו לצאת באותו תאריך. סבתי זוכרת שבוקר אחד אביה הודיע שבני משפחת דדון עזבו, וככל הנראה עלו ארצה. זה היה בשנת 1959.

תחילה גרו בני משפחת דדון במעלות בצפון, ועזרו בייעור ובשתילת עצים באזור. בהמשך השתקעו ביפו. שם חזרו שני האחים לעבוד במלאכת הסנדלרות ובשנת 1959 רכשו חנות קטנה והחלו לייצר נעליים, הם קראו למותג – "נעלי דובי".

רישום בהתאחדות  בעלי מלאכה.

בשנת  1961 עלו בני משפחת סוויסה ממרוקו ולאחר תקופת מעבר בבאר שבע השתקעו ברמלה. המשפחה לא שכחה את משפחת דדון החברים ממרוקו. עד שיום אחד סבתא וסבא רבא שלי הלכו בתל אביב ושאלו עוברי אורח היכן מכינים נעליים הם גילו שיפו הוא מקום שבו יושבים יצרני נעליים, בעקבות המידע שקיבלו-  נסעו ליפו ושם שוב  שאלו עוברי אורח היכן מכינים נעליים והם כיוונו אותם היישר אל החנות של סבי ואחיו.

שתי המשפחות חזרו לעבוד יחד וסבתא רבא שלי המשיכה לתפור נעליים בשביל סבא. סבא שלי, ביקש את רשותו של סבא רבא שלי לצאת עם בתו, סבתא שלי, שושנה- והוא כמובן הסכים.

סבי וסבתי התחתנו בתל אביב בשנת 1966. סבתי נכנסה גם היא לעסקי הנעלים ובמקביל לבניית המשפחה החדשה וגידול ארבעת הילדים הייתה לחלק משמעותי וחשוב בעסק שגדל וצמח.

בשנות השבעים , סבי ואחיו פירקו את השותפות ביניהם וסבא הקים שותפות חדשה עם חבר, למותג החדש קראו – "נעלי בובי", ולימים ידוע כנעלי דקו. השניים המשיכו לייצר נעליים ביפו בחנות הקטנה, ולמכור לחנויות ברחבי הארץ, המפעל הקטן עבד יפה והשניים הצליחו, בשנת 1982, לרכוש מפעל גדול יותר, ביפו גם כן.

המפעל החדש ביפו

באותן שנים קנו סבי ושותפו מכונת דסמה (DESMA) מתוצרת גרמניה. הם היו הראשונים בארץ שהביאו  מכונה מסוג זה והיו הראשונים לייצר נעליים בשיטת ההזרקה הישירה, שיטה גרמנית –  המכונה נראית כמו קרוסלה מסתובבת שבבסיסה מקום להכניס תבניות ברזל כבדות. התבניות היו למעשה הדרך לייצר את סוליות הנעליים- הגפה הונחה מעל התבנית ולתבנית הוזרקה תערובת של חומרים שנדבקו ישירות לגפה והתמצקו תחתיה. הדבר אפשר ייצור נעליים חזקות מאד ועמידות לאורך זמן. שם המותג שונה שוב והיה ל "נעלי דקו".

מכונת דסמה

העובדה שהצליחו לייצר נעליים כל כך חזקות אפשרה למפעל למכור נעליים למגזר החרדי והמותג הפך להיות מאד פופולרי ואהוב אצל דתיים וחרדים – והם הפכו ללקוחות העיקריים של סבי ושותפו. בנוסף, הם היו בין הראשונים בארץ שייצרו נעלים עם סקוצ'ים – פטנט מצוין בשביל משפחות חרדיות מרובות ילדים, הסקוצ'ים אפשרו להם לחסוך זמן התארגנות.  בשלב מסויים שותפו של סבי פרש, והוא הפך להיות עצמאי, ללא שותפים.  העסק המשיך וגדל וסבי מכר נעליים לעשרות חנויות ברחבי הארץ,  והעסק הפך להיות עסק משפחתי- סבי, סבתי, אימי ואחיה עבדו כולם ( חוץ מהאח הקטן שפנה לקריירה מוזיקלית)  בעסק, שבינתיים עבר למבנה גדול עוד יותר בראשון לציון.

בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים עבר העסק טלטלות שהחלו עם גניבת סכום כסף גדול על ידי סוכן מכירות שעבד בעסק ובגד בסבי וסבתי. מתוך הקושי שנוצר הם נכנסו לשותפות נוספת, לא מוצלחת , עם אחד הלקוחות שלהם ובשלב מסוים נאלצו לפרוש לפנסיה לאחר שהפסידו כספים רבים. בתקופה זו היו קשיים נוספים כאשר ייצור בארץ הפך להיות לא כדאי – זאת כאשר החלו לייבא סחורות זולות יותר מהמזרח הרחוק, כך שהיה קושי לעמוד בתחרות עם המחירים הזולים של הייבוא.

אמי החליטה לקחת על עצמה את האחריות ופתחה את העסק מחדש ביפו – הפעם, הייצור הועבר לחברון. כך, אפשר היה להוזיל מעט את העלויות ועדין למכור לחנויות – שוב, בעיקר לחרדים.

בינתיים, אמי פגשה את אבי – הם התחתנו ובשנת 2008 אמי ילדה אותי והמשיכה להפעיל את העסק.  במקביל, עברנו לגור ביפו כדי להיות קרובים לעבודה שלה. כשנולדה אחותי הקטנה, אביגיל, החליטה אמא שלי לפרוש מעסקי הנעליים שהלכו והפכו להיות פחות ופחות רווחיים. בשלב זה גם עברנו לגור בהרצליה.

אחותי הקטנה עוזרת לאמי לארוז נעלים למשלוח.

בחופשת פסח האחרונה, בטיול שערכנו בשוק הפשפשים ביפו ראתה אמי באחת החנויות מזכרת – קופסת נעליים של המותג – נעלי דקו- שלא ראתה שנים רבות .

קופסת נעלי דקו

נעליים ויפו תמיד יהיו בלב בני המשפחה של הצד של אמי. כיום סבי וסבתי גרים בחדרה ליד בנם, דוד שלי, אלי ואנחנו גרים בהרצליה. אמא שלי אומרת שהיא "מתה על יפו" ובעצם עברה לגור בהרצליה ( העיר שבה אבי גדל) כי לא היו מספיק אפשרויות בתי ספר טובים בזמן שבו אני עמדתי לעלות לכיתה א'. סבא וסבתא שלי גם הם מבקרים ביפו כשהם יכולים ומאד אוהבים אותה. אבל כולם בעיקר מאד אוהבים – נעליים! יש להן מקום של כבוד במשפחה שלנו והן הרבה יותר ממוצר שנועד להגן על הרגליים- הן מלוות את הסיפור המשפחתי שלנו עוד ממרוקו, מימי סבא רבא שלי ועד היום.

הזוית האישית

בן שמואל – במהלך תהליך העבודה אני נהניתי מאוד, נהניתי במיוחד לאסוף מידע מסבתי וסבי ולהרגיש את כל הסיפור מפני שסבתי וסבי סיפרו את הסיפורם עם הרבה מאוד רגש.