מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי נידם, אני בת 72. נולדתי בעיראק, בבגדאד בשנת 1949.

העלייה לארץ

אבי שירת בצבא עיראק, הוריי היו אנשים אמידים, היינו שני ילדים אני ועוד אח. בשנת 1948 בקום המדינה החלו פרעות ביהודים ושלמה הלל ז"ל, שהיה יושב ראש הכנסת לשעבר, יזם עלייה מהירה וסודית לארץ. ההורים שלי נטשו את כל רכושם וברחו באישון לילה עם שני ילדים ועלו לארץ. כאשר הגענו לארץ שיכנו אותנו במעברות עם אוהלים בבאר שבע. התנאים היו קשים. היה צפיפות אבל נאלצנו להסתדר. לאחר שהייה של מספר ימים עזבנו את באר שבע ועברנו לירושלים למשפחה של אימא שלי. גרנו בבית ערבי בשדרות הרצל ואז נולדו עוד בן ובת למשפחה בשערי צדק הישן. אבא שלי היה בעל קיוסק בבית הכרם ודרכו התפרנסנו.

החיים של פעם

כשהגענו לארץ היו לנו קשיי עלייה, מכיוון שהגענו מעיראק הכל היה זר ולא מוכר לנו. התרבות, אי ידיעת השפה, עלייה לארץ בלי רכוש וכדומה. למדתי בבית ספר סמינר דוד ילין והיו לי קשיי התאקלמות עם השפה. אני זוכרת שהרגשתי דחויה וזרה בבית ספר חדש עקב אי ידיעת השפה. בעקבות נסיבות אלו לא הייתי תלמידה ממש טובה כי השפה הקשתה על הלמידה שלי. אני זוכרת את תקופת הצנע, שכל משפחה הייתה מקבלת תלושים לקנייה במכולות. עלינו לארץ בלי שום רכוש ושום אמצעים ובמשך השנים התקדמנו, עבדנו, למדנו וביססנו את חיינו. החיים פעם היו פשוטים וצנועים. בבית לא היה לנו מקרר, היינו קונים קרח במקום. מים חמים היינו צריכים לחמם כדי להתקלח ועוד המון דברים שהם מובנים מאליהם היום. לא הייתה טכנולוגיה מפותחת כמו של היום אבל הסתדרנו עם מה שיש.

ילדות

כילדים היינו משחקים בחצרות של השכנים, הדלתות של כולם היו פתוחות. היינו משחקים בחמש אבנים, גולות, חבל, תופסת, מחבואים, קלאס וכשנגמרו המשחקים היינו מאלתרים ממה שיש לנו. בצהריים היינו יורדים לקטוף פירות מהעצים. כילדה אהבתי מאוד לטייל בטבע, לקטוף פרחים לשבת בשדות. פעם כתבנו הרבה בספר זכרונות, בניגוד להיום שמדברים בטלפון – פעם היו כותבים ביומן הפרטי זכרונות. בזמני הפנוי הייתי מבלה עם חברים ומטפלת בחיות השונות בחצר שלנו. כילדה הייתי אוהבת מאוד להשחיל חרוזים, לאסוף מפיות ופרחים. לאף משפחה לא היה אוטו כמו היום, היינו נוסעים בתחבורה ציבורית או שהולכים ברגל.

הקיוסק של בית הכרם

כשהגענו לישראל פתח אבי קיוסק בבית הכרם בירושלים. הקיוסק היה מאוד מוכר בירושלים והגיעו לקנות משם המון אנשים מהפוליטיקה. על הקיוסק היה אחראי אבי ואנחנו הילדים היינו עוזרים לנהל אותו ועבדנו שם.

המשפחה שלי

בגיל 20 התחתנתי עם סלמון נידם, בעלי, והבאנו לעולם ארבעה ילדים: שלושה בנים ובת. בעלי היה מפקד כיבוי אש ירושלים, הוא הכבאי הוותיק בארץ. היינו תמיד משפחה אוהבת, חמה ומכילה. הענקתי לילדיי ערכים של משפחה מאוחדת. החגים היו מאוד משפחתיים ומלוכדים. אהבתי לחגוג עם כל המשפחה ולהנות עם כולם. בילדותי אהבתי מאוד את החגים. הייתי עורכת את השולחן ורואה את כל המאכלים. הבישולים תמיד היו על טהרת האוכל העיראקי וגם כיום אני מבשלת אוכל כמזכרת לאמי. היה לי חינוך שמושרש על כיבוד אב ואם וכיבוד בני אדם. כיום אני פנסיונרית עיריית ירושלים וגרה בארמון הנציב. אני מבלה זמן רב עם הנכדים והילדים שלי.

הזוית האישית

נעמי: עברתי חוויה מאוד מהנה עם נכדתי נועה. היא קירבה אותי לעידן הטכנולוגיה שלא ידעתי עליו הרבה. הייתה לי הזדמנות להעלות את כל הזכרונות מבית אבי ואמי, העלייה שלי ואת זכרונות הילדות. זו הייתה חוויה מאוד מגבשת ומלמדת עבורי.

נועה: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפור של סבתא שלי ואת הקושי שחוותה. כילדה בגיל ההתבגרות אני מצליחה להזדהות עימה ומבינה את הקושי שלה. אני גאה בה מאוד על כך שהסכימה להתראיין לתיעוד ולספר לי את סיפור חייה המעניין.