מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה פרידלר ברנט השנה אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית ובחרתי לתעד את סיפורה של סבתי, מיכל ברנט.

סבתי מיכל

סבתא שלי אוהבת לכתוב, היא נמצאת בסדנאות כתיבה בהן היא כותבת סיפורים. לסיפורים שהיא כותבת היא קוראת – ״לא היה וכן נברא״, כלומר הזיכרון שלנו מתערבב עם חוויות ואיך שאנחנו זוכרות דברים זה לאו דווקא איך שדברים באמת קרו. היא כותבת סיפורים רבים שאותם היא לא תמיד אוהבת לשתף. כשסיפרתי לה על תוכנית 'הקשר הרב דורי', חשבנו ביחד מה מעניין את שתינו והיא הראתה לי סיפור קצר שהיא כתבה, לו היא קראה – "על זמן קלוע בשיער". קראנו ביחד את הסיפור ואני מרגישה שהכרתי אותה יותר טוב דרכו ושאני מאוד מזדהה עם התחושות שהיא מעבירה בסיפור.

בסיפור סבתי מספרת על תחושותיה כילדה וכמתבגרת בנוגע לשיער ולתספורת ומשתפת את הקורא בשלושה סיפורים מחייה הקשורים לכך. מאחר שלסבתא שלי קשה לדבר על הילדות שלה בגוף ראשון והיא חושבת שהפרטים לא כל כך חשובים, בטענה שהיא לא אישיות ציבורית ולא חושבת שמישהו ייתעניין בפרטים אלו, היא בחרה לספר לי רק פרטים שיסייעו בהבנת תוכן הסיפור. על החוויות שלה רצינו להוסיף חוויות שלי שמזוהות ומתכתבות עם חוויותיה וכך זיהינו נקודות דימיון ושוני בין שתינו.

(הציטוטים לקוחים מתוך סיפור קצר שכתבה ושמו – ״על זמן קלוע בשיער״)

״על זמן קלוע בשיער״

סבתא שלי נולדה בירושלים וכשהייתה בת שנתיים אבא שלה נפטר. לכן, היא עברה למשפחה אחרת שתטפל בה תמורת תשלום (כיום זה נקרא משפחה אומנת). שם היא גרה עד גיל שלוש ולאחר מכן חזרה לירושלים עד גיל חמש.

״כשגזרו לי את הצמה, במספרת גברים בשוק מחנה יהודה, ראיתי פעם ראשונה, את לפני ואת אחרי, ואיך בבת פתאם אני משתנה. ממש כך לנגד העיניים: מול מראה ענקית, על כיסא גלבים, עם משענת קרה, סדין גדול שמסתיר כמעט את כולי, מכסה לי גם את הידיים, ומראה לי אותי רק ראש. מאחורי כמו גוהר מעליי, איש לא מוכר פוער מספריים. אני עוצמת לרגע עיניים, ומרגישה איך מפרידים אותי מן הצמה שלי, במחי נקישת מגזזיים.

בבת אחת, מן השיער שרק לפני, הידק אותי חזק בצידי האוזניים, נותר רק זכר מפוזר שמגרד את הפנים ונדבק לקצה הלחיים.

קר לי בצוואר ובבטן שמתחת לסדין בחילה, ויותר אני לא בטוחה שזו אני שמביטה אלי דומעת מן המראה.״

אני מרגישה שבקריאת חוויה זו של סבתי, בין השורות אפשר להרגיש את תחושת ההגנה שהשיער איפשר לה. לסבתא שלי בילדות היה שיער ארוך ששמר עליה ונתן לה להרגיש בטוחה וזה מזכיר לי את השיער שלי. אני מזדהה עם תחושת הזרות הזו שהיא הרגישה כאשר גזרו לה את השיער שעירערה ושינתה את כל המראה המוכר שלה של עצמה. לכן, מגיל קטן סבתי דואגת שלא אחווה את התחושות הנוראיות האלו של שינוי ופחד. סבתא שלי דואגת לספר אותי רק ממש קצת ותמיד מוודאת ובודקת איתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות.

בזמן עשיית הפרוייקט אימא סיפרה לי שבילדותה סבתא תמיד שהייתה מסרקת אותה ואומרת לה שיש לה צורת ראש מאוד יפה והיא יכולה אפילו ללכת עם קרחת. ואז יום אחד אחרי בית ספר אימא החליטה ללכת עם חברות למספרה וכולן עשו קרחת עם צמה דקה דקה לזכר השיער הארוך. כשאימא שלי הגיעה הביתה סבתא הסתכלה עליה ולא הבינה מה היא עשתה ואז אימא ענתה לה: ״תמיד אמרת שאני יכולה לעשות קרחת אז מה את נבהלת…״

כשסבתא הגיעה לגיל חמש היא נמסרה שוב למשפחת אומנה ביישוב שנקרא תל שלום, בין פרדס חנה לכרכור. המשפחה הזו הייתה דתייה ולאם המשפחה קראו טרודה.

״לאחר כמה זמן שהפעם הראשונה כבר נדמתה למזמן, ובמקום אחר ולא בחלום, ראיתי את הראש של טרודה על השידה שלצד מיטתה.

אצל טרודה, כמעט הכל היה אסור. גם לראות לה את השיער, היה לא מותר. אבל הכי אסור, היה להסתכל במראה. מה שמותר, היה צריך. והכי צריך, היה תמיד להיות ילדה טובה. מי שעומדת מול המראה, היא רעה, גנדרנית וטיפשה.

טיפשה כבר ידעתי שזה רע. כשטרודה כועסת היא תמיד צווחת ״איפה הראש שלך טיפשה״ אבל גנדרנית, נשמעה לי מילה יפה כל כך, כמו רקדנית בתיבת נגינה, מרקדת על במה עשויות מראה. ואני את הראש של טרודה ראיתי ככ לא בכוונה, כשהתעוררתי בבהלה מחלום בלהה, ולא זכרתי שאסור לי להיכנס לחדר שלה. אבל מה שראיתי על השידה ליד מיטתה, דחק אותי עמוק לתוך ארון הבגדים שלה כדי לא לראות את הראש שגזרו לה, כמו לי את הצמה. ולא ידעתי שבדלת הארון מראה, וכן ראיתי אותי עדיין בלי צמה, ורק רציתי שמי שגזר לה את הראש ידביק לה אותו בחזרה. בלילות שאחרי, חיבקתי לי את הראש חזק בשתי הידיים ועמוק מתחת לשמיכה.״

אני מכירה את תחושותיה של סבתי, ההרגשה שאין לי שליטה על עצמי והבהלה שמקור הבטחון שלי יעלם.

החוויה שסבתי מספרת מתחברת לי לחלום שחוזר על עצמו הרבה פעמים. בחלום, אדם שיש לו סמכות עליי, כל פעם אדם אחר, לוקח מספריים ומספר את השיער שלי. אני תמיד מרגישה חסרת אונים ואין לי דרך לעצור את הגזירה. השיער שלי הוא מקור לחוזק ובטחון מבחינתי והרבה פעמים אני מסתתרת מאחוריו ולכן התיאור של סבתי ומה שהיא מספרת מאוד חזק מבחינתי.

לעומת הצורה בה סבתי חונכה, אצלי בבית תמיד הייתה מראה ואימא תמיד עודדה אותנו לדעת אם אנחנו אוהבות את מה שבחרנו ונתנה לנו תמיד להחליט איך אנחנו רוצות להראות.

מגיל תשע עד גיל אחת עשרה סבתא שלי חזרה לגור עם אימא שלה והפעם בחיפה. בגיל אחת עשרה היא עברה לקיבוץ ושם נשארה עד אחרי הצבא. החלום שלה מהפעם הראשונה שעזבה את ירושלים היה לחזור לירושלים, שם הזיכרונות הכי טובים שלה היו והיא הרגישה הכי בית ומשפחה, אך הצליחה לחזור רק שכבר הייתה אחרי צבא, שהייתה לה תעודת זהות והיא יכלה להחליט על גורלה. לכן, בכל הזדמנות נהגה לטייל בירושלים בשכונות שהיא זוכרת מילדותה.

״לאחר עוד זמן, כשהימים כבר נקלעו לשנים, והשיער שלי שוב צמח לצמה ארוכה, כשכבר ידעתי לבטח ששיער שנגזז צומח חזרה, ואפילו מראה פלצות ראשה של טרודה כבר כמעט דהה, מול חלון ראווה מאובק ״במאה שערים״, קרוב מאוד לשמשה- ששימשה אותי כמראת רחוב מזדמנת, לא אחרת מכל נערה מתבגרת, ראיתי שורה של ראשים, עד צאוור, בלי פנים, ועם הרבה שיער, מעוצב בקפידה ובגוונים שונים, ומתחת שלט: ״מומחה לשזירת פאות- נוכריות משיער טבעי״.

מפוייסת, זקפתי קומה וראיתי אותי מחייכת אלי, על פאות- נוכריות לפאר צניעותן של נשים דתיות, והרבה פחות בכוונה להפחיד ילדות קטנות. אך שפניתי להמשיך ללכת, ראיתי ברחוב ילדות קוצרות קומה, קלועות צמות ארוכות, שפריו לי שובאת הזמן למזמן אחר, כשגזרו לי את הצמה בפעם השנייה. בחוץ, על הדשא בקיבוץ. בעמידה ובלי מראה, רק עם קטיה המטפלת החותכת בי מאחור. לרגע שוב היה לי יובש בפה ומלוח בלחיים, כמו בפעם הראשונה, וכך באותו הערב כשהקיבוץ על הבמה ראיתי את קטיה משחקת את ״בת-הרב״ עם הצמות שלי שוכבות לה על הגב.״

לעומת סבתא שלי בילדותי הרבה פעמים רציתי לגזור את השיער הארוך שלי ושיהיה לי קארה כמו כולן. אך סבתא שלי לעולם לא הסכימה. היא תמיד אומרת שהיא בשום פנים ואופן לא תגזור לי את השיער ושאם אני רוצה אני יכולה ללכת לספר, ואני פחדתי אז לא הלכתי.

כיום ולאחר התהליך שעברתי בתוכנית זו השנה, אני מבינה שחוויותיה של סבתא שלי משפיעות עליי ומלוות אותי ביומיום. אני מפחדת לאבד את השיער שלי ומפחדת ונרתעת לראות גם שיער של אנשים אחרים שמשתנה, אך למרות זאת יוצא לי ללוות חברות לספר לפעמים וזה תמיד מאוד מאוד מפחיד אותי ומכעיס אותי לראות שינויים בשיער.

עד גיוסה סבתא שלי נשארה בקיבוץ. בצבא היא התגייסה בגיוס של הקיבוץ, כולן מתגייסות ביחד אחרי העונה החקלאית, והייתה פקידה במפקדה של גולני. אחרי הצבא היא למדה באוניברסיטה תואר ראשון בספרות ופילוסופיה ותואר שני בתולדות האומנות.

היא פגשה את סבא שלי ונולדו להם ארבעה ילדים ועשרה נכדים. במהלך השנים היא לימדה את עצמה לתפור ותמיד תפרה לנו בגדים ותחפושות. כמו שלמדה לתפור לבד כך גם למדה לספר. מהאוניברסיטה היא מספרת כל מי שמבקש ומאוד טובה בזה.

סבי וסבתי ביום נישואיהם

הזוית האישית

אלה: מאוד נהנתי לדבר עם סבתא שלי במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי, בה לקחתי חלק השנה. אנחנו תמיד אוהבות לדבר, אבל הפרוייקט איפשר לי להכיר את סבתי יותר לעומק ולשמוע ממנה סיפורים שעוד לא שמעתי.