מאגר סיפורי מורשת

אנו: הודיה יסק וודניאל שחר, תלמידות כיתה י' בבית הספר תיכון קציר מתעדות את סיפורה של אסתר גיל, במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי.

אסתר גיל מספרת:

בשנת 1950 בהיותי בת 10 היה מפנה מאוד משמעותי בחיי.

זה היה כאשר אמי הגיעה באופן פתאומי לבית היתומים הנמצא בעיר בואנוס איירס, היכן שהשאירה אותי חמש שנים קודם לכן, ומאז לא ראיתיה יותר וגם לא נוצר כל קשר בינינו. היא הגיעה ככה פתאום מבלי שידעתי על בואה, זה היה כאשר כל הגעגועים אליה התפוגגו עם הזמן, ודמותה נמחקה מזיכרוני יחד עם כל הזכרונות של ילדותי המוקדמת.

יום אחד לפתע היא היא הופיעה, נראתה אישה זקנה עם קמטים רבים על פניה, ללא כל דימיון לאימא מימי ילדותי. היא נעמדה מולי ובקול נרגש אמרה לי: "בואי אליי מתוקה, אני אימא שלך", אני קפאתי במקום, הייתי בהלם ומבולבלת מהסיטואציה המוזרה והבלתי צפויה, אך צייתתי לבקשתה כי ככה לימדו אותי לעשות במשך כל השנים שם, במקום בו איבדתי את השתייכותי וזהותי ונתנו לי להפנים היטב שרצונותיי וזכויותיי אינן נחשבות אצל אף אחד. אז, ללא כל התנגדות התקרבתי לאישה הזרה ששלחה את ידיה לעברי אני חשתי דחייה למגע ידיה בגופי.

כך התחיל המסע בחזרה לאימא, כשבתוכי כבר מזמן וויתרתי עליה.

הנסיעה הביתה עם אימא הייתה ברכבת של הימים ההם שעדיין נעו על פחם, על כן הנסיעה הייתה מאוד איטית ונמשכה 3 ימים רצופים. הרבה עצירות ותחנות היו בדרך, בהם נוסעים עלו וירדו, שלושה ימים שעברו עליי והפכו לסדנת בזק כדי שאני אוכל לעכל את האירוע ולהסתגל למציאות החדשה, ולהבין שהאימא הזאת שהגיעה משום מקום זאת האימא שהוציאה אותי מהגיהנום, כפי שגם הכניסה אותי אליו.

במשך כל שלושת הימים ברכבת, היא החזיקה אותי על ברכיה כאילו הייתי התינוקת האבודה שלה, ובלי הפסקה האכילה אותי בסוכריות עד שהקאתי הכל. ומנגדי מחלון הרכבת עברו והשתנו הנופים, שדות ירוקים אין סופיים ושמיים כחולים בלתי נגמרים.

בתום הנסיעה ברכבת, לאחר שלושה ימים שהיו עמוסים מהכול מבחינה רגשית, סוף סוף הגענו ליעד, לבית אמי. זה היה בעיר רסיסטנסיה שבמחוז צ׳אקו הנמצא בפריפריה של ארגנטינה, שם גרתי עם אמי ואחיי הבוגרים עד שמלאו לי 13 שנים.

השינויים הפתאומיים וההסתגלות מחדש לחיי המשפחה לאחר שהייתי מרוחקת מהם במשך כל כך הרבה זמן, זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. קשה היה לגשר בינינו, הזמן שלא היינו ביחד שינה את כולנו ובתוכנו נשאנו טראומות. כל אחד מאיתנו היה זקוק למה שהשני לא היה יכול לתת ונוצר קרע עמוק בינינו.

אימא כבר הייתה תשושה נפשית ושבורה מכול התהפוכות שהיא בעצמה נאלצה לעבור לאחר שאבי נטש אותה לבדה עם שבעת ילדיה, ואנכי עדיין הייתי ברחמה. כך קרה שהחזרה שלי לבית אמי מבית היתומים לא היטיבה עימי.

שוב מצאתי את עצמי לבדי בעולם, אך העובדות האלו לא מנעו ממני להתלהב ולהתרגש מהעולם הקסום והמסקרן שגיליתי לאחר שיצאתי מבית היתומים. תחושת החופש והשחרור המשיכו ללוות אותי. את נחמתי וישועתי מצאתי מחוץ לבית של אימא, בטבע.

הטבע פתח את זרועותיו, חיבק אותי כאם ועטף אותי באהבה. רסיסטנסיה בימים ההם, של שנות ה-50, היתה גן עדן לילדים עזובים, זה היה המקום הראשון שבו התהלכתי חופשיה ומשוחררת. הייתי ילדת טבע המשוטתת שעות בשדות, רצה אחרי פרפרים ומדברת עם הפרחים… מה היה יכול להיות טוב יותר בשביל ילדה קטנה כדי לרפא את נפשה הפצועה מהחוויות הקשות שעברה? זאת הייתה החלמה מטיבה ומדהימה.

בגיל 13 הצטרפתי לתנועת הנוער החלוצי יהודי, אלו היו שנים של משמעות וחזון שתרמו רבות גם בבניית אישיותי. בשנת 1957 עליתי לישראל דרך עליית הנוער לקיבוץ עברון, שליד נהריה.

היום, לאחר שהגעתי לגבורות, כאשר אני מטיילת במנהרת הזמן ועולים בי הזכרונות והחוויות מעברי, אינני מביטה לאחור בזעם, נהפוך-הוא, אני מחבקת באהבה את כל אשר עבר עליי, על הדבש והעוקץ ובו זמנית גם מחבקת את הילדה שהייתי, הילדה השרדנית, שידעה לסלוח ולמחול ולגבור על הכל!

בהווה אני חיה את היום-יום שלי בהודיה מתמדת, מביטה קדימה וממשיכה את מסכת חיי באותה ההתלהבות כמו בילדותי. את כל החוויות, השיעורים והכלים שאספתי בדרך אני לוקחת איתי לתוך זיקנתי, והופכת הכל לדבש.

וכאשר מביטה לשמים שמעלי, ורואה שהם פעם כחולים ופעם מעוננים אני יודעת שבעולם שלנו הכל משתנה והכל עובר, והשמש תמיד זורחת מאחורי העננים, ומה שלא יהיה, תמיד, אבל תמיד מתחיל יום חדש.

איזה עולם נפלא!

הזוית האישית

דניאל: היה לי ממש כיף ללכת עם הודיה לאסתר הרגשתי שאני לומדת ממנה המון גם מהסיפור וגם מהבנאדם, היה מאוד כיף גם לעבוד על הסיפור כי זה נורא כיף לדעת מה היא עברה והיה מהנה וחוויה אמיתית.

הודיה: היה לי ממש חוויה ללכת לבקר את אסתר ולשמוע את סיפור חייה. היה מרתק, מרגש ובסוף תמיד תמיד דאגה לסיים באופטימיות, היא לא אוהבת לסיים בעצב. למדתי מאסתר שהכל לטובה, גם שאנחנו מרגישים הכי רע וקשה בעולם תמיד יש יותר קשה וצריך להוכיר ולהעריך את הקיים כי כלום לא מובן מאליו.