מאגר סיפורי מורשת

רחל משורר נולדה בוילנה, בשנת 1935.

רחל מספרת: ״כשאימא שלי נולדה בוילנה, היא הייתה חלק מליטואניה. וכשאני נולדתי בה, היא כבר הייתה חלק מפולין. הן תמיד רבו ביניהן וכל פעם התחלקו אחרת.״

בביתה דיברו פולנית, רוסית ויידיש. ״אבי נולד בעיירה קטנה ליד וולוז׳ין, כשהגיע לשם העיירה הייתה שכוחת אל. לא היה חשמל, לא קולנוע ולא כלום. הוא הגיע כבחור צעיר, בן 22 והחליט שהוא יהיה זה שישנה את העיירה.״

פעילותו של אביה בוולוז׳ין

רחל מספרת שהדבר הראשון שעשה אביה בוולוז׳ין היה להכניס חשמל לעיר, וזו הייתה חגיגה גדולה לאנשים. עד אז היו התושבים משתמשים במנורות נפט, זו הייתה התאורה היחידה באותם זמנים ולא היה שום דבר חשמלי אחר.

כל עיירה באותה תקופה הייתה שייכת למנהל אזור אחר. המעשה של אביה מאוד מצא חן בעיניי המנהל של וולוז'ין, כי הוא בעצמו לא חשב על הרעיון לפני כן, אז הוא הציע לו לקחת רפת ישנה שבבעלותו ולהקים שם קולנוע. בעקבות הצעה זו, הקים אביה את הקולנוע הראשון בוולוז׳ין. אך בזה לא נגמרו מעשה ידיו. האזור היה אזור של יערות. פולין באותה עת הייתה ארץ מעניינת, רעה וקשה, אבל מלאה ביערות. התושבים בעיירה היו מקבלים אזור של עצים, אך כדי לנסר אותם הם היו צריכים לנסוע לעיירות אחרות. אז אביה החליט להקים מנסרה, וכך שיפר עוד את איכות החיים בעיירה.

רחל מספרת: ״אבל מישהו שם למעלה חשב שהוא מצליח יותר מדי… על ידינו היה נהר קטן בו הוא אחסן את כל העצים ששמר כדי שיהיה קל להביא למנסרה. ופתאום הייתה סערה גדולה, ירד גשם וכל העצים נשטפו ממקום האחסון. זו הייתה קטסטרופה גדולה, האיכרים הפולנים שגרו בקרבת מקום והיו קונים ממנו את עצים ראו שהעצים הגיעו אליהם, אז הם גרמו לו לקנות מהם בכסף את העצים שלו עצמו. אלה היחסים שהיו שם. אבל הוא התאושש והמנסרה המשיכה לעבוד.״

האזור היה גם חקלאי. הכינו שם חיטה. גם לשם כך היו נוסעים רחוק והיו צריכים לסחוב את החיטה ואז את הקמח שנטחן שם… אביה פתח טחנת קמח וכך חסך לתושבים עוד מאמץ. ״כולם מאוד אהבו אותו והוא באמת מאוד הצליח בעסקים החדשים שלו, שהיו לטובת התושבים. זה לא נמשך הרבה זמן, כ-15 שנה.״

ראשית המלחמה

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. הגרמנים והרוסים עשו ביניהם הסכם, הם חילקו את פולין לשני חלקים. ״למזלנו הטוב היינו שייכים לחלק של הרוסים, מאיתנו ומעלה היו כבר שייכים לגרמנים. ההסכם הזה, ״ריבנטרופ מולוטוב״, הציל את חיי. אני הייתי בת 4, והרוסים החלו לעשות סדר באזור שקיבלו במלחמה. יום בהיר אחד דפקו הרוסים בדלת וקראו לאבא שלי שיבוא מחזרה מהעבודה, שיש להם עניינים אצלנו בבית. לא ידענו בכלל מה עומד לקרות. הזיכרון הראשון שלי הוא שהביאו את אבא שלי והושיבו אותו בסלון. היה לנו שעון קיר ענק. התחילו לחפש, לפתוח מגירות, הפכו את הכל. עד היום אני תוהה מה הם חיפשו… אולי כסף ותכשיטים. אולי מישהו עוד יפתור לי את התעלומה הזאת. לאימא שלי לא נתנו להיות בחדר.

אני, ילדה בת 4, ישבתי על ברכיו של אבא וצפיתי, וכל כמה דקות הלכתי לאימא שישבה ובכתה במטבח ועדכנתי אותה בנוגע למתרחש. כך זה נמשך כל הבוקר. מה הם רצו? אני עד היום לא יודעת. ועברו מאז הרבה שנים.״ הרוסים סיימו את עבודתם והודיעו לרחל ולמשפחתה שתוך שעתיים יקחו אותם לרכבת. ״אימא שלי – רק בזכותה נשארנו בחיים: בפולניה כל כך קר בחורף שלא יכולים לקנות כלום, אין ירקות ואין פירות, אז מכינים מראש ירקות כבושים בקיץ כדי שיהיו לחורף. היה כבר ספטמבר אז, סוף הקיץ, אז הכל היה כבר מוכן לחורף. אימא שלי לקחה כדים שלמים של שומן של אווזים שהיו משמשים כחמאה. וזה הציל אותנו. כל אלפי האנשים שהגיעו איתנו הגיעו בלי כלום, ופשוט מתו מרעב. אף אחד לא אמר לה ולא הכין אותה, אבל הייתה לה אינטואיציה להביא את הכדים האלה. קיבלנו איזו חתיכת לחם מסכנה ליום (מי שעבד) וזהו. ואנחנו לא יכולנו לחלק כי היינו בעצמנו מתים מרעב, כל אחד דאג לעצמו. דאגנו לאישה אחת שהייתה בהריון, שבמקרה נעמדה לידינו, היה לה ילד בגילי בערך. את בעלה לקחו והיא נשארה לבד גם בהריון וגם עם ילד קטן. אימא שלי טיפלה בה כמו בת. לאימא שלי היה גם שכל לקחת את כל הבגדים החמים. היא לא ידעה לאן לוקחים אותנו. לקחו אותנו לסיביר, שזה המקום הכי קר ברוסיה, שלג וקור – מינוס ארבעים מעלות. אנשים קפאו מקור. השמיכות והמעילים שהביאה הצילו אותנו.

באותה העת אחותי הגדולה הייתה כבת 14. אימא שלי הייתה אשתו השנייה של אבי, ואני הייתי בתה היחידה. לאבא שלי היו שמונה ילדים, הוא רצה משפחה גדולה. אחותי הייתה הבת השביעית לאשתו הקודמת של אבי, אז קראו לה בת שבע. לבת הבכורה של אבי כבר היו ילדים, אז כבר מאז שלמדתי לדבר כבר הייתי דודה, וכל הזמן היו צוחקים על כך, ואני הייתי נעלבת ובוכה.

כשלקחו אותנו מהבית, אמרו שכל מי שנמצא בבית נוסע איתנו. ובאותו יום בהיר, אח של אימא שלי בדיוק הגיע להתארח אצלנו. ברגע שהיה בבית היה שייך לבית, אז לקחו אותו יחד איתנו, למרות תחנוניה של אמי. באותו זמן שלקחו אותו, אחותי בת שבע נסעה לבקר חברה בעיירה ליד. שם הגיעה אליה השמועה שלוקחים את המשפחה שלה. כשהגיעה אחותי הביתה, הבית היה כבר ריק. השכנים בבית ליד אמרו שהרכבת אולי עוד עומדת, אז הרכב נסע במהירות לרכבת והוריד אותה. היא רצה קרון קרון וחיפשה אותנו. היו איזה מאה קרונות של רכבת משא, שהוציאו מהם הכל והכניסו אליהם קרשים שאפשר לישון עליהם, שתי קומות של קרשים וממול עוד שתי קומות. היינו בקרון שמונה או תשע משפחות. אימא שלי שמעה מבפנים את בת שבע, מדברת עם החייל ששמר ואומרת לו שהיא מוכרחה להיכנס, שלא הייתה בבית אך שהיא שייכת למשפחה. החייל סירב ואמר שאף אחד לא נכנס ואף אחד לא יוצא. אימא שלי שמעה את זה וצעקה לחייל מבפנים שיש כאן מישהו שלא שייך למשפחה (אחיה), ושיחליף ביניהם. וכך היה, ואחותי התאחדה איתנו וגם ניצלה.״

המסע לסיביר

״המשכנו את המסע לסיביר, חודש ימים היינו דחוקים בקרונות. אי אפשר היה לעמוד, רק לשכב ולשבת לפעמים. בלילה, כשמישהו היה רוצה להסתובב, היה צריך לצעוק לכולם להסתובב לצד השני. פעם ביום היו עוצרים את הרכבת והיו אומרים הנשים לצד ימין והגברים לצד שמאל, הרי לא היה בית שימוש או משהו, אז כך היינו עושים את הצרכים. ופעם ביום היו נותנים לנו מים חמים, אז למי שהיה מה לאכול זה היה טוב מאוד. כמעט כלום לא נתנו לנו, זרעים לפעמים, שהיינו שופכים למים החמים כדי שיהיה לנו משהו חם בבטן. ככה שרדנו את הנסיעה, כשלושה וחצי שבועות.

עד שיום אחד פתאום אמרו לנו לצאת, בלי שום הכנות. היינו מאושרים, כולם שכבו על הרצפה ולא האמינו שיש אדמה. הביאו אותנו לסיביר.״ את הלילה הראשון היא מספרת שהם הם בילו על יד הנהר. אנשים התהלכו וליטפו את המים ואת האדמה. ״אחרי חודש ימים בקרון כל דבר מחוצה לו נראה כמו גן עדן. בבוקר השכם הביאו משאיות. החזקנו אחד את השני כדי שלא יפרידו בינינו, והצלחנו להישאר גם עם האישה שהייתה בהריון. לא ידענו לאן לוקחים אותנו.

חילקו אותם לקולחוזים וסובחוזים (ישובים שיתופיים ברוסיה). רחל ומשפחתה יצאו בסובחוז (סובחוז הוא פחות שיתופי מקולחוז) בקזחסטן. ״שם גידלו גמלים עם שתי דבשות, והייתה שם אורווה ענקית של גמלים. כשהגענו, בדיוק התחיל האביב בסיביר, שזה היה מזל גדול, כי יצאו כל הגמלים למרעה. אז שמו אותנו להתגורר באורווה, ואמרו לגברים שעכשיו במשך הקיץ יש להספיק לבנות לעצמנו בתים, כי כשהגמלים יחזרו הם יחזרו לבית שלהם.

הגברים היו עובדים שמונה שעות ביום ומקבלים חתיכת לחם (מי שלא היה עובד לא היה מקבל כלום). הצרה הייתה שהם הרי לא ידעו איך צריך לבנות. כל המרחבים באזור היו חסרי עצים. בימים הראשונים ניקו את האורווה מזבל הגמלים, ומי שהיה חכם ישר תפס לעצמו פינה, אבל אנחנו לא הספקנו – בזה לא היה לנו שכל. התמקמנו על יד מישהו בפינה. מה שכן היה לנו מזל, היה שהיה לנו ארגז גדול שאימא שלי שמה בו את כל השמיכות והמעילים שלקחה מהבית. אני הרווחתי מכך וישנתי על הארגז. כולם הרי ישנו על הרצפה, לא היה כלום באורווה.״

אז בוולוז׳ין, כשחיפשו בביתם, דנו את אביה לחמש שנות מאסר של עבודות פרך. זה היה עונש מאוד קשה שמעט מאוד שרדו. אחרי שלוש שנים שהאב שם, היה שחרור של אסירים לא פוליטיים. הוא לא התעסק בפוליטיקה, אסרו אותו כי הוא היה עשיר ורצו להעלים את הרכוש שלו. האשימו אותו בכך שניצל את העם, למרות ששילם לעובדים שלו, כי ברוסיה הקומוניסטית אסור היה שיהיה רכוש פרטי. אמה של רחל ידעה את הכתובת שהיה בה, אז הייתה כותבת לו במהלך השנים האלה.

כשאביה שוחרר הייתה רחל בת שבע. ״את היום הזה אני זוכרת. אמי אמרה שהיום אבא יבוא, אני כבר לא זכרתי איך הוא נראה. היא אמרה שתכף הוא יבוא, ושאדע שזה אבא שלי. ישבתי ובכיתי ופחדתי ורעדתי, נפתחה הדלת, והוא נכנס. הוא תמיד היה מלא אבל עכשיו היה רזה מאוד. פחדתי לגשת אליו, אבל אז ראיתי נקודת חן שהייתה לו, ונזכרתי שהייתי פוחדת ממנה כשהייתי קטנה. זה מה שהחזיר לי אותו, ראיתי אותה ורצתי אליו.

למזלי היה לי אבא הרבה שנים. הוא נפטר בירושלים. הוא היה כבר מעל גיל שישים אז לא יכלו לקחת אותו לעבודה. גרנו ליד נהר, אז בשעותיו הפנויות היה הולך לדוג דגים. הדגים הצילו את חיינו. אימא שלי הייתה מבשלת כל דבר שאפשר להמציא מהדגים. אבא שלי עם הרעיונות שלו, אף אחד לא הלך לדוג דגים, אבל הוא חשב שיש נהר אז הוא יתן לנו אוכל. הוא המציא. ואלה שבאו לראות מה היה עושה חשבו שהוא משוגע.״

העלייה לארץ

״חיינו בסיביר עד שביום בהיר אחד נגמרה המלחמה. הודיעו לנו שכל הפליטים הפולנים רשאים לחזור לפולניה. אנחנו לצערנו שמענו שכל המשפחה נהרגה, ידענו שאף אחד לא נשאר. אבא שלי אמר שנחזור לפולניה רק כדי לצאת מסיביר, אבל שעל האדמה הארורה הזאת לא נשאר, נגיע לארץ ישראל. אני גם הבנתי שהאדמה הזאת ארורה. כשהיינו שם בפולניה לאחר המלחמה, ישבנו ברכבת יום אחד. ישבה שם אישה שהסתכלה עליי, ילדה שחרחורת, ואמרה בקול: ״הא, איך לא סיימו איתם את העבודה.״ ואז הבנתי שאבא שלי יודע מה הוא עושה. עד היום אני לא מבינה איך יכולים יהודים לגור על האדמה הזאת.

לאבא שלי הייתה אחות שלמדה בארץ עוד לפני המלחמה. ארץ ישראל הייתה תחת הכיבוש האנגלי, ואנחנו עשינו את כל המאמצים כדי להגיע אליה. הגענו ללודג׳ מכרנו את כל הסמרטוטים שהיו לנו, ושילמנו לאיש שיעביר אותנו לגרמניה. בכל גרמניה הארורה שהרגה שישה מיליון יהודים הקימו מחנות עקורים. משם היה אפשר לעלות או לארץ או לאמריקה. היה מאוד קל להגיע לאמריקה והייתה לנו שם משפחה גדולה. אבי התעקש להגיע לארץ. היינו צריכים לקבל אישור מהבריטים להיכנס לארץ, אז ישבנו שלוש שנים בגרמניה עד שפרצה פתאום המלחמה פה בארץ ופתאום נהייתה פה מדינה. ורק אז עלינו לארץ. אנחנו היינו הראשונים מעלייה ב׳, שהצליחו לעלות לארץ מבלי שהאונייה שלהם תגורש לקפריסין. הייתי בת 13. אני זוכרת את היום הזה מאוד מאוד. ומאז אני פה.״

ההתאקלמות בארץ

״לדור שלנו היה מאוד קשה להתאקלם בארץ. במחנות העקורים הקימו בית ספר של הילדים עד גיל 18 ושם למדתי את הא׳ ב׳. אבל החלטתי שאני גם מוכרחה ללמוד מילים בעברית, לא ידעתי אף מילה. בארץ אף אחד לא ידע שאני עולה חדשה כי לא פתחתי את הפה.

כשהכרתי את אשר, בעלי, שנתיים מאוחר יותר, הוא לא ידע שאני עולה חדשה כי דיברתי כבר עברית שוטפת. תוך שנתיים השתלטתי על השפה, אבל השנה הראשונה הייתה מאוד קשה. אשר היה צבר, וכשהוא רצה להיות חבר שלי פחדתי פחד מוות. עד היום הוא לא מבין למה. היה קשה להתקבל כזרה בחברה הצברית. אבל אני הייתי אסירת תודה שהצלחתי להשתלב, ושבכלל לא ידעו שאני עולה. בבית אף פעם לא דיברתי על זה עם ילדיי. אימא שלי גם היא לא דיברה איתי על מה שעבר עליה, למרות שתמיד הייתי לידה. לנו היה מזל גדול שלא נשארנו בפולין. שם הרגו את כולם בלי להסתכל. אף פעם לא סיפרתי את הסיפור הזה.

כל השנים הייתי אומרת שאני לא הייתי בשואה, אני הייתי בסיביר. כל השנים לא רציתי לספר את הסיפור שלי, לא רציתי לשחזר אותו. וכל שנה פנו אליי וביקשו שאספר. המזל שלנו היה שבגלל שאבי היה עשיר, הרוסים רצו לגרש אותנו, ולא להרוג. הכל הפוך על הפוך על הפוך. והייתי רוצה להכניס את הדבר הזה שכל הזמן ניסיתי להדגיש, שזאת הישרדות לא כמו בשואה הרגילה, זאת הישרדות מסוג אחר. אנחנו היינו אנשים חופשיים, אמנם לא היה לנו אוכל והיה לנו קר וסבלנו, אבל היינו אנשים חופשיים. בגלל זה לא רציתי לספר את הסיפור הזה הרבה שנים. זאת הישרדות, אבל לא אכזרית כזאת שעשו הגרמנים ליהודים, הם ממש שרפו את היהודים, שלא ידעו מה יקרה להם עד השנייה האחרונה. למרות שגם אנחנו לא ידענו מה עומד לקרות, אני תמיד הרגשתי משהו שהגן עלינו.

והזיכרון הוא מתעתע, את חושבת שאת זוכרת אבל למעשה את לא זוכרת, אולי שמעת את זה. אבל יש דברים, כמו שעון הקיר עגול בבית, שראיתי כשישבתי על ברכיו של אבא, שנחקקים בנשמה ולא יוצאים.״

הזוית האישית

נועה המתעדת: רחל היא סבתא של חברתי אמה. נפגשתי איתה לראשונה במסגרת התוכנית, אז זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור שלה. היה לי מאוד כיף להכיר אותה ולשקוע בתוך הסיפור.