מאגר סיפורי מורשת

שמי עמוס חיים שי. נולדתי בירושלים בשנת 1952 בבית חולים "שערי צדק" הישן (שהיום הפך לבניין של רשות השידור).

קוראים לי עמוס כי זה נביא מהתנ"ך, וכיוון שאבי אהב את השם הזה. שמי השני חיים, ניתן לי על שם סבא רבא שלי שנהרג בסיביר מקור ורעב. שם אבי :ישעיהו שי ז"ל.

אבי לחם במלחמת השחרור, והיה בין היתר גם על הר הצופים, ושמר שיישאר בריבונות ישראל עם קומץ חיילים, שבזכותם הר הצופים נשאר כמובלעת בידי ישראל. כשהלך עם הרובה, שאלו את הרובה לאן הוא הולך, עם הילד הזה כי הוא היה בן שבע עשרה כשהתגייס. שם אמי: סוני שי. ניצולת שואה, שתיבדל לחיים ארוכים, היום היא בת תשעים וארבע. היא למדה אחיות בשערי צדק, והקימה משפחה נפלאה עם אבי. היא לא נתנה למוראות השואה שעברה, להעיב על שמחת החיים שלה.

בילדותי,  גרתי בירושלים ברחוב עזה, בבניין שכיום גר שם בנימין נתניהו. הייתי ב"גן בלומה" בשכונת קטמון. אני זוכר שהייתי הולך כל יום לגן ברגל, ואהבתי ללכת דרך השדות. כשהייתי יותר גדול, היה לי קורקינט איתו הייתי נוסע למכולת בשכונה, ובדרך חזרה הביתה עם הקניות, נסעתי מהר מאוד בירידה. זה היה כיף גדול, אבל פעם אחת, חזרתי מהמכולת עם הקורקינט ומישהו על קטנוע  שמכיר אותי, ראה אותי, אבל אני לא ראיתי אותו. חשבתי שאני לבד בכביש ועשיתי "סללומים" הוא ניסה לברוח ממני שלא יתנגש בי, אבל הוא לא הצליח והתנגשנו. האיש ההוא כל-כך נבהל עד שהוא זרק את עצמו מהקטנוע, הוא נפל לצד הכביש, לתוך התעלה, ואני נפלתי ונורא בכיתי. אז הוא לקח אותי על הידיים שלו עד הבית שלי.  מסתבר שהוא נפצע די קשה ולי כמעט לא קרה כלום.

מילדותי אני זוכר, שבניתי יחד עם כמה חברים מעגלות ישנות מכוניות (מעגלות ישנות) עם מושב אחד, יצרנו מכוניות ששמים בהן את הרגלייםֶ על המוט שמשמש גם כהגה. אני זוכר מצאתי פעם כלב ברחוב וגידלתי אותו, הוא היה חמוד מאוד. ועוד אני זוכר שפעם היה לי טנק צעצוע עם אבן צור, וכשהיו מסיעים אותו זה עשה ניצוצות. פעם אחת הסעתי במהירות את הטנק, ושמתי אותו על הראש של אחותי, ואז השערות שלה הסתבכו.

בהיותי ילד, הייתה בארץ תקופת הצנע, ולא יכלו לקנות סתם דברים מהמכולת, היו פתקיות של ביצים לחם וכו'. לאבא שלי לא היה אוטו כי זה היה יקר, הייתה לו "וספה" (זה כמו אופנוע עם מנוע חלש יותר) וכל פעם שהייתי נוסע איתו על הווספה, הייתי מפחד שניפול אבל לא נפלנו.

נשארנו לגור בירושלים, שם למדתי  עד כיתה ו' בבית ספר 'עוזיאל לדוגמא', ואחר כך עברנו לרמת גן. שם למדתי עד סוף כיתה ח' בבית ספר ממלכתי דתי "יבנה". בתיכון למדתי בישיבת "בני עקיבא" בכפר הרוא"ה, שם למדתי מכיתה ט' עד  יב'.

השירות בצה"ל:

שירתתי בצבא בשנים 1971 – 1976  מתוכם ארבע שנים בדרום סיני, בתחנת מכ"ם (הקרויה תחנת בקרה אווירית) של חיל האויר והייתי שם טכנאי. אחראי על ציוד הקשר. ציוד שאיפשר את הדיבור עם המטוסים, שהוזנקו לאוויר, לצורך שמירה על המרחב האווירי, של מדינת ישראל. פעם נשלחתי למשך שבוע להיות בתחנת הממסר, על גבול סנטה קתרינה. ג'אבל קתרינה הנו ההר הסמוך ל"מנזר סנטה קתרינה" הנמצא במרכז מדבר סיני. ההר הסמוך נקרא ג'אבל מוסא, שלפי מסורת מסוימת הוא הר סיני. עליתי גם על ג'אבל מוסה, אבל לא מצאתי שאריות מלוחות הברית. עשיתי טיולים באותו שבוע, גם לתוך המנזר שיש בו חדר גולגולת ועצמות, של כל הנזירים, שחיו שם באלף השנים האחרונות. בין היתר גם הצלחתי להצטלם במנזר על גבי הגמל שבתמונה.

סבא עמוס על הגמל בסנטה קתרינה

לאחר הצבא, למדתי ארבע שנים באוניברסיטת בן גוריון, הנדסת תעשיה וניהול ובמקביל, על מנת להתפרנס, הייתי מדריך חברתי, בישיבת "אהל שלמה" בבאר שבע. העבודה הייתה בעיקר בשעות הערב ובשבתות, כך שזה השתלב היטב עם הלימודים. לאחר סיום הלימודים באוניברסיטה, עבדתי בחברת הביטוח "מגדל", כמהנדס ארגון ושיטות. ולאחר מספר שנים מצאתי סוף סוף את אשתי. בחורה חמודה שעלתה זה לא מכבר מהולנד, והייתה לבד בארץ. היום היא כבר  סבתא לעשרים נכדים חמודים. סבתא אישה מקסימה וסבתא טובה, ועל כך מעידים כל הנכדים.

לאחר החתונה גרנו בגבעת שמואל תקופה קצרה, ואז החלטתי שלצורך בניין בית המבוסס על אדני התורה, אני צריך ללמוד עוד. הפסקתי לעבוד כמהנדס, ונכנסתי ללמוד בכולל מר"ץ (מרכז צוותים) במבשרת ירושלים, כשלוש שנים. שם קיבלתי תעודת הוראה, ועשיתי חלק מהמבחנים לרבנות. לאחר סיום הלימודים בכולל במבשרת, עברנו יחד עם גרעין מתיישבים, שהקים את כפר דרום בגוש קטיף. התחלתי לעבוד כמורה בעיירה נתיבות הסמוכה, אך לא רוויתי נחת מעבודה זו, וחזרתי לעבוד כמהנדס. הפעם בחברת יועצים בתחום התעשייה והניהול. עיקר עבודתי הייתה במפעל ליצור פרופילי אלומיניום בירושלים, בשם מיפרומאל. שם נשארתי כחמש עשרה שנה. במשך שנה וחצי הייתי על הקו של ירושלים כפר דרום, עד שהחלטנו לעבור לישוב דולב בבנימין. כבר עברו כמעט שלושים שנה וחן המקום על יושביו, ואנו מאד אוהבים את דולב, וכמובן עדיין גרים שם.

סיפורו של חפץ: האקורדיון של סבא

כילד אני זוכר שאהבתי מאוד מוזיקה קלאסית. אבא שלי החדיר לי את המוזיקה הקלאסית בבית. הייתה תוכנית רדיו בה המאזינים הזמינו יצירות. אבא היה כותב לרשות השידור, מה הוא רוצה לשמוע, והם היו אומרים לו באיזו שעה היצירה תשודר. כך הוא הזמין עבורי יצירות קלאסיות, כמו הסימפוניה השישית של בטהובן, ועוד יצירות ידועות של מלחינים מפורסמים. ובכל פעם הוא גם הסביר לי את היצירה. כשהייתי בן עשר, הורי קנו לי אקורדיון. האקורדיון הוא כלי נגינה שיש לו מקלדת עם שלוש וחצי אוקטבות (אוקטבה זה מרחק בין דו נמוך לדו יותר גבוה זה שבעה צלילים ללא חצאי תווים), האקורדיון שלי בצבע אדום ויש בו כפתורים הקרואים "רגיסטרים" המשנים את הצלילים של המקלדת, והם נמצאים בצד ימין. בצד שמאל נמצאים כפתורי הבאסים, המשמשים לליווי המנגינה, ויש להם שני רגיסטרים, המשנים את הצלילים של הבאסים. הצליל מופק על ידי דחיסת אוויר, היוצא מהמפוח לתוך מערך הצלילים של האקורדיון. ניגנתי בחנוכה "מעוז צור" וכשלמדתי, התאמנתי כל יום.

האקורדיון בשבילי, היה מעין כניסה לעולם המוסיקה. אך כיוון שעיקר אהבתי המוסיקלית, הייתה נתונה למוסיקה הקלאסית, די מאסתי באקורדיון, שהיה כלי קליל לשירים, ולא כל-כך ליצירות כמו הסימפוניות והקונצרטים, שכל כך אהבתי. חלמתי על פסנתר, אך לא היה לנו וזה נשאר חלום. רק לאחר שהתחלתי להרוויח כסף בעצמי, קניתי פסנתר. בכסף הראשון שהיה לי, קניתי אותו  ולקחתי מספר שיעורים. אני לא מנגן טוב, אך אוהב מאד את הכלי, ומדי פעם לוקח תווים ומנסה להתאמן. יחד עם זאת אני מרבה להקשיב ליצירות קלסיות, ויודע מאות יצירות בעל פה, ברמת פרטיטורה, ויש לי כיף מיוחד להשוות ביצועים של מנגנים ומנצחים שונים.

סבא עמוס עם האקורדיון

סבא מספר על סבא שלו: יהושע העשיל ברנבאום

סבא יהושע נולד בפולין והגיע לגרמניה לעיר ברלין. שם הוא התחתן עם חנה. הוא הציל הרבה מאוד ילדים שאיבדו את הוריהם בשואה, והחזיק  בית ילדים גדול יחד עם סבתא חנה, בתוך מחנות הריכוז. הוא היה צדיק יסוד עולם. רוב הילדים שחסו בצלם של סבא יהושוע וסבתא חנה, ניצלו בסופו של דבר. ועל כך הוא קיבל בטקס רב רושם אמנם לאחר מותו, את אות המציל היהודי, שזה אות המקביל לחסידי אומות העולם, אך ניתן ליהודים שהצילו יהודים בשואה. כל ששת ילדיו שרדו את השואה, והקימו משפחות ענפות. כולם בארץ ישראל, ומונים היום מאות רבות של בני משפחה. וזה כמובן בנוסף לאלפי אנשים שנולדו לילדים שניצלו בזכותו.

מעשיו של סבא עמוס כיום

היום סבא עמוס כמעט בן  שבעים. הוא למד תחום חדש של שמאות מקרקעין, משכנתאות, וכלכלת המשפחה, והוא מנסה לעזור לכל מי שצריך, לקבל החלטות כלכליות נכונות, להתנהלות כלכלית נכונה, ואופן רכישת נדל"ן. הוא תמיד מנסה לעשות טוב, וכמובן שהוא מסייע לילדים שלו (יש לסבא וסבתא שבעה ילדים וכעשרים נכדים), לעמוד על רגליים כלכליות איתנות. הוא מאד נהנה מתפקיד הסבא. זה ממש כיף ומיוחד, ושווה בעבורו את כל ההשקעה בילדים.

הזווית האישית

איתי: המפגשים עם סבא היו דרך הטלפון, וכך הוא סיפר לי את סיפורו. היה מעניין והוא ממש השקיע שעות רבות  בלילה כדי לדבר איתי. תודה סבא!