מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה דימניק, עליתי ארצה בגיל שלושה חודשים מקפריסין "באוניית התינוקות". הוריי שרדו את השואה והכירו בגרמניה, התחתנו ורצו לעלות ארצה, הם עלו על האונייה "תיאודור הרצל" שהביאה אותם לחופי הארץ אך כאן חיכו להם הבריטים ששלטו פה ואסרו עליהם להיכנס ארצה. נוסעי האונייה, המעפילים, ניסו להתקומם על ידי השלכת קופסאות שימורים על הבריטים, אך הבריטים גברו עליהם והעבירו אותם לאונייה בריטית שהביאה אותם לאי קפריסין שבו הם שלטו. הבריטים הושיבו אותם באוהלים מאחורי גדרות תיל והתנאים היו קשים מאוד.

אמי הייתה בהריון וכשהגיעה שעתה ללדת, לקחו אותה לבית החולים הבריטי שבפמגוסטה. בגלל התנאים הקשים התינוקות היו במצב רע ובסכנת חיים – המזון היה מועט, תנאי התברואה היו קשים ולכן קמה צעקה גדולה להציל את התינוקות. גולדה מאיר, שהייתה אז כבר פעילה, דרשה מהנציב הבריטי שישחרר את התינוקות והוריהם ולאחר הפצרות רבות ניתנה הרשות להורי התינוקות לצאת מקפריסין ולעלות ארצה. וכך בכ"ט בנובמבר 1947 הגיעה אוניית התינוקות ועלייה כ-2000 תינוקות עם הוריהם לחופי הארץ

בילדותי החיים היו מאוד מאוד צנועים, גרנו בדירה של שניים וחצי חדרים בשכונה של עולים חדשים אני ישנתי בסלון ואחי ישן בהול – חדר הכניסה, ששם הייתה מיטה מתקפלת. שיחקנו הרבה בחוץ כי לא היו טלוויזיות, מחשבים, פלאפונים וכו'. בית הספר היה במרכז השכונה ובכיתה היו 50 תלמידים. לפני שנבנה בית הספר למדנו במועדון בשתי משמרות- חלק מן התלמידים למדו בבוקר עד הצהרים וחלק מהצהרים עד הערב, בבית הספר ששמו היה "צבי שפירא" הייתה לנו גינה ובמסגרת שיעור חקלאות זרענו בה ונהנינו מן היבול. את החגים חגגנו בצמצום כי המצב הכלכלי לא היה מאפשר. בילדותי לא היו רכבים פרטיים אז בקיץ הייתה מגיעה לשכונה משאית ולוקחת אתנו תמורת תשלום לבת ים לחוף הסלע. המשחקים ששיחקנו בהם היו חמש אבנים, וגוגואים, גולות וכדומה. להוריי היו מעט חברים מפולין והם היו נפגשים ונזכרים במשפחותיהם שלפני השואה, החיים היו די עצובים כי כל הזמן ליוו אותם הזיכרונות הקשים מהשואה. השכונה בה חייתי עד החתונה הייתה בדרום תל אביב וכשרצינו להגיע למרכז העיר נסענו באוטובוס. את המזון אמי הייתה קונה בשוק הכרמל או אצל הירקן, שהיה מגיע עם הסחורה על עגלה רתומה לסוס, עד שבנו סופרמרקט בלב השכונה. בשנים הראשונות לא היה מקרר ואת האוכל היו שומרים בקוביות קרח שקנו "מאיש הקרח". בחורף היו מחממים את הבית בעזרת תנור נפט שאבי היה מדליק בחדר המדרגות. כיום השכונה שבה גדלתי עומדת בפני התחדשות עירונית והיא כבר לא תיראה אותו דבר: במקום בתים נמוכים בני שלוש קומות עם גג רעפים, יבנו גורדי שחקים.

חנה הוא שמי והוריי קראו לי כך על שם סבתא שלי (אימא של אימא) שנפטרה ממחלה עוד לפני השואה. בילדותי היה נהוג לחגוג את בת המצווה בצנעה, בדרך כלל חגגנו במועדון שבשכונה, שתי בנות יחד כדי לצמצם בהוצאות. אני זוכרת שלבשתי שמלת אורגנזה ונעלתי נעלי סירה. כל האירועים היו צנועים בשונה מהיום. במידה ונתנו מתנה כספית זה היה בלירות.

מכיוון שבשנים הראשונות לא היו אמצעים לרכישת משחקים, אבי נהג להכין לי בובות מגרביים ובזה שיחקתי. כמו כן שיחקתי במשחק קופסא שנקרא "ריכוז" ובדמקה. אהבתי מאוד לקרוא והייתי מחליפה ספרים בספרייה העירונית ופעמים רבות העדפתי להישאר עם הספר על פני משחק בשכונה.

עוד בילדותי רציתי להיות מורה. גם בבית הספר היסודי ובתיכון נתתי שיעורים פרטיים לילדים מתקשים, כשהייתי בטירונות נשאלנו: "מי רוצה להתנדב להוראה בעיירות הפיתוח?" זאת הייתה הזדמנות בשבילי וניצלתי אותה בהתאם. נשלחתי לקורס שלימד אותי הוראה וכך הגעתי לירוחם, שם עשיתי את צעדיי הראשונים כמורה. בצבא שירתי משנת 1965 עד 1967. הייתי מורה חיילת בירוחם עיירת פיתוח בנגב אחרי דימונה. אלה היו השנים הראשונות של ירוחם. התושבים גרו במעברה – בצריפים. הם הגיעו ממרוקו מהודו ומרומניה, רובם לא ידעו עברית ואנו, המורות החיילות, לימדנו אותם עברית, הלכות ניקיון ואורח חיים ישראלי. המורות החיילות גרו בדירות בבניין אבן והיו שם במשך כל השבוע וביום שישי בצהרים בתום הלימודים נסענו הביתה – כל אחת לביתה. הנסיעה ארכה כחמש שעות ובמוצאי שבת חזרנו לירוחם לעוד שבוע.

בתום השירות הצבאי לימדתי ביד אליהו ולאחר נישואיי עברתי לחולון ולימדתי 28 שנים בבית ספר "ביאליק". לאחר 31 שנות הוראה פרשתי ויצאתי לפנסיה. אין ספק שאהבתי את ההוראה, אהבתי את הקשר עם התלמידים וההורים וכיום אני עוזרת בעיקר לנכדותיי.

האירוע שזכור לי הוא מלחמת ששת הימים שפרצה ב-5 ביוני 1967 ונמשכה עד ה-10 ביוני 1967, המלחמה הייתה בין ישראל לבית מדינות ערב: מצרים, ירדן וסוריה שנעזרו במדינות ערביות נוספות כגון עיראק, לבנון וערב הסעודית. בזמן המלחמה התגוררתי בירוחם והייתי שייכת לפיקוד דרום ונפגשנו עם החיילים שחיכו לפרוץ המלחמה. אני זוכרת את האזעקות והירידה למקלט שהייתה בבית הספר, שלקחה המון זמן ומאמץ להרגיע את הילדים וההורים המפוחדים, על החלונות הדבקנו סלוטייפ והקפדנו על האפלה מוחלטת. מכיוון שלא היו אז טלפונים, הוריי דאגו לי מאוד ויום אחד אמי הגיעה עד ירוחם בכדי לראות מה שלומי ואם אני בסדר. האירוע המרגש ביותר במלחמה הזאת היה שחרור הכותל, שמענו ברדיו את האלוף גורן (הרב הצבאי הראשי) תוקע בשופר אל מול הכותל וכולנו בכינוי מרוב התרגשות.

אירוע נוסף שחוויתי היה מלחמת המפרץ שפרצה ב- 1991. סאדאם חוסיין שליט עיראק שלח טילים לישראל. הוא איים שהטילים שהוא משגר נושאים חומר כימי הורג. ולכן הצבא צייד אותנו במסכות אב"כ. כולנו הסתגרנו בחדרים אטומים. אני זוכרת שהנחנו סמרטוט רטוב עם אקונומיקה מתחת לפתח הדלת על מנת לחסום את כניסת החומר הרעיל, את החלונות אטמנו עם מסקנטייפ. אימא שלי עברה לגור איתי ועם משפחתי, אבל ב-25.1.1991 (זה היה יום שישי) היא התעקשה לחזור לביתה בתל אביב. רצה הגורל בדיוק באותו יום שישי נשלח טיל אל השכונה שבה גרה הבתים בשכונה נפגעו. כשהבנו שהטיל נפל בשכונה, בעלי (סבא ברוך) וליאור ילדי (אבא של עדי) נסעו במהירות אל השכונה, מצאו אותה המומה, מפוחדת ומבוהלת ואז הביאו את אמי אלינו לחולון ולא הסכמנו שתחזור לשכונה שממילא עברה שיפוץ. בסופו של דבר התברר לנו שהטילים לא נשאו חומר כימי רעיל ומסכות האב"כ היו מיותרות.

הורי דיברו ביידיש, בפולנית ומעט בגרמנית ורוסית. כשהגיעו לארץ הם למדו עברית באולפן וכשהתחלתי ללמוד לקרוא בכיתה א', הם למדו איתי. בהתחלה הם קראו בעיתונים בשפת היידיש אבל בהדרגה עברו לקרוא בעיתון בעברית. אני עד היום מבינה יידיש. כשהוריי רצו לדבר יחד מבלי שנבין (אני ואחי) הם דיברו ביניהם ביידיש ובפולנית. אנחנו הילדים רצינו שהורינו ידברו עברית כדי שלא ישמעו גלותיים ורצינו להיות כמו כולם – הישראלים הצברים.

את בעלי, ברוך הכרתי באמצעות אבי, הוא היה "השדכן". הוא עבד בשק"ם וברוך (בעלי) עבד באלקטרה ליד השק"ם. ברוך נהג לקנות בשק"ם וכך נוצרה היכרות ואפילו ידידות בין השניים. ברןך מצא חן בעיניי אבי והוא הכיר בינינו וההיכרות הובילה לנישואין, כך שבזכות אבי אנחנו ביחד עד היום.

הזוית האישית

סבתא חנה: התרגשתי מההתעניינות נכדתי והיה לי מרגש לחוות את התכנית, אני שמחה שזו הייתה ההזדמנות שלי לשוחח ולספר לנכדתי עדי על העבר שלי ועל השוני בין הדור הנוכחי לדור העבר- הדור שלי.

עדי הנכדה המתעדת: הראיון עם סבתי חנה היה מאוד מרגש, למדתי רבות על משך חייה, על ילדותה, על התבגרותה ואף על ההכרות עם בן זוגה – סבי כיום. התכנית חיברה בינינו הרבה והקשר שלנו נהיה הדוק יותר. בנוסף, למדתי על ההיסטוריה של המדינה שלנו. היה לי מעניין לראות את השינוי באורך החיים, האופנה, ההרגלים והמנהגים בעבר ובהווה. ישנם דברים שלא השתנו ונשארו בדיוק כמו פעם. זאת הייתה הזדמנות ללמוד רבות על דברים שלעולם לא הייתי יודעת ללא התכנית הזו.