מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, אברהם יהודאי – נולד וגדל בעיר גולפגאן שבפרס בשנות החמישים. פרס, ובעיקר עיר ילדותו הייתה מקום מעורב, המשלב בתוכו אוכלוסייה של יהודים, מוסלמים ונוצרים יחד. היום הוא מספר סיפור ילדות מאותה עיר שהוא עדיין זוכר היטב.

‎סבא מספר שבתקופה בא גדל, היחסים בין היהודים למוסלמים לא היו כל כך טובים, אך כיוון שמלך פרס גילה חיבה גדולה ליהודים – לא נתן לכך שיגרמו עימותים מכל סוג בין שתי הדתות.

‎מה שלא נעצר על ידי המלך, היו אגדות ושמועות. באותם זמנים עברה מן אגדה בין המשפחות המוסלמיות, במטרה לשים את היהודים באור רע. האגדה מספרת שלבצק המצות שהיו מכינים היהודים בפסח, היו מוסיפים דם של ילדים מוסלמים שחטפו מבתיהם בכדי להכין מצות.

‎בשנת 1953, כשסבא שלי היה כבן 4, גר בבניין דירות ביחד עם הוריו ואחיו. משכיר הדירות, שבבעלותו היה הבניין בו גר אברהם, היה מוסלמי שחי בשלום עם כל היהודים והיה אהוב מאוד ע"י כל השוכרים בבניין – כולל הוריו של סבא שלי.

אותו משכיר דירות, היה נשוי לאישה מוסלמית שרצתה עד מאוד ילד, אך לא הצליחה להביא אחד. היא ניסתה כל דרך אפשרית כדי לקבל ילד שיהיה שלה, כולל תכסיסים ותחבולות. ולשם כך היא הכינה הקדמה לפעולה הזו. היא סיפרה לכל השכונה על ה"ילד שלה" שגר בעיר אחרת בפרס ביחד עם אומנת (כביכול), שיבחה אותו, וסיפרה כמה הוא יפה וחכם ומתוק. אף אחד לא חשד לרגע באפשרות שלא מדובר בילד שלה בכלל. כולם האמינו למילותיה, כולל בעלה, משכיר הדירות. הסיפור האמיתי היה, שלקחה אשת המשכיר ילד ממשפחה מוסלמית בשכונתם, והציגה אותו כילדה שלה. הילד היה מוסתר בביתם, מפחד שיילקח. כאשר הגיעו המשטרה והורי הילד לבניין הדירות בו גר סבא שלי, כבר נוצרה מהומה גדולה וקהל של אנשים שרצו לראות ולעקוב אחרי פעולות המשטרה. בין כל הקהל הזה. עמדה אשת משכיר הדירות ביחד עם הילד החטוף, מסתתר מתחת לשמלתה (בלתי מודע למתרחש).

כשהגיעו השוטרים לדירתם של הורי סבי, דפקו על דלת הבית ויצאה אמו של סבא שלי. כמה אנשים מהקהל שעמדו מרחוק וזיהו את האישה היהודייה הצביעו עליי וצעקו "הנה ! היהודים! הם לקחו את הילד בכדי לייצר ממנו מצות! בשביל דמו!". דבר שזעזע את סבתא רבא שלי עד מאוד, שאנשים באמת האמינו שתכין מדם של ילד מצות (ועוד בנה שלה). סבא שלי (שהיה כבן 4 בלבד באותה תקופה ולא הבין את פשר כל המתרחש), יצא מן המסתור בתמימות בכדי לראות את שקורה בחוץ. כשיצא, הניחו השוטרים שהוא הילד הנעדר שמחפשים וכמעט ועצרו את אמא של אברהם. כשהסתכלו הורי הילד הנעלם, ראו שלא מדובר בילדם ואמרו זאת לשוטרים.

הילד הנעדר זיהה את קול אמו מתחת לשמלתה של האישה שלקחה אותו, חשף את עצמו מתחת לשמלתה ומיהר לאימו ושאל: "אמא, קנית לי את המתנה שהבטחת לי?" כך הבינו כוחות המשטרה והורי הילד שהאשמה האמיתית היא אשת משכיר הדירות, ומיהרו לעצור אותה. כשהבינו שהילד הגנוב הוא לא סבא שלי, מיהרו השוטרים, הוריי הילד, ומשכיר הדירות להתנצל בפני הוריו של סבא שלי על אי ההבנה, החוצפה וההאשמות. סבא שלי תיאר את משכיר הדירות כאדם "משכמו ומעלה" וכמובן שידעו שלא לקח חלק בפשע שבצעה אשתו.

‎סיפור זה מלווה את סבא שלי עד היום והוא מועבר לנו דרך ילדיו של סבי, אמא שלי ודודיי, וגם על ידי סבי עצמו.‎

הזוית האישית

בחרתי לתעד את סבא שלי בסיפור מורשת כיוון שתמיד התעניינתי ורציתי לשמוע על ילדותו בפרס והזיכרונות שלו משם כילד. תיעדתי סיפורים ממנו בעבר במסגרות בית ספריות כמו בעבודות שורשים ועבודות על סיפורי עלייה ותמיד נהניתי והסתקרנתי לשמוע על כל שעבר בחייו ודעתו על כל הזיכרונות האלו כיום. את הסיפור ששיתפתי איתכם שמעתי רק בחלקים מידיי פעם מאמי או דודתיי וידעתי שאותו ארצה לתעד במסגרת הקשר הרב דורי.

‎מהסיפור למדתי הרבה על היחסים בין היהודים למוסלמים בשנות החמישים, על הצעדים הרחוקים והסיכונים שאנשים היו מוכנים להסתכן בהם אז בכדי להשיג את מבוקשם. הסיפור עזר לי להבחין בכמה שונה היה אורח החיים בשכונה בפרס בשנות החמישים, מאורח החיים שלנו בישוב קטן בישראל בשנים אלו. הסיפור עניין אותי והפתיע אותי מאוד, לדעת שאנשים באמת האמינו לאגדה שמספרת שיהודים יפגעו בילדים רק לטובת הכנת מצות ולנסות להשוות את הסיטואציה הזו למצב הקיים בין שני הצדדים היום. (דבר ששונה וקצת דומה יחד).

‎נהניתי מאוד לשמוע את הסיפור, ליישם אותו ולשכתב אותו, סבי מאוד נהנה לספר לי על ילדותו ולתאר את המקרה. ושנינו מאוד שמחים לפרסם את הסיפור ולאפשר לעוד ילדים ‎ואנשים ליהנות ממנו.