מאגר סיפורי מורשת

משה צבי, סבא שלי – נולד באנטוורפן שבבלגיה בט"ו תשרי תרצ"ב 26.09.1931

וזה סיפורו:

המשפחה של אמו (סבתא רבתא שלי – לאה) חיה בלונדון והם נהגו לבוא לבקר אותם כל שנתיים בערך. בתאריך 9 בספטמבר 1939 החלה מלחמת העולם השנייה וחודשיים לאחר מכן, החליטה אמו לאה להימלט עם שלושת בניה מבלגיה, מסכנת פלישה של הגרמנים. הם עברו ללונדון שם גרה משפחתה. אביו של סבא משה מרדכי יחיאל לא הורשה להיכנס בשל היותו פולני והם נאלצנו להיפרד ממנו בלי לדעת מתי יפגשו שוב.

במהלך המלחמה הגרמנים הפילו פצצות תבערה על לונדון וכדי להציל את הילדים שנמצאים בלונדון, שלחו אותם לכפרים מרוחקים.  משה מספר: "אני ואחי דוד אהרון נשלחנו עם שאר ילדי לונדון כשאנחנו בני 8 ו-6  היינו מפוחדים ומבוהלים לגור במשפחות שונות ומשונות, שלא הכרנו".  מכיוון שבבית דיברו יידיש ובחוץ דברו פלמית שפת הבלגים, ואנגלית טרם ידעו לימדה אותם הסבתא פיינה לומר באנגלית "אנחנו לא אוכלים חזיר."

משה מספר: "נשלחנו לבית של אישה בשם עדה, ולה אחות חירשת ונעימה מאד בשם רוז. כשנכנסנו לביתן, דקלמנו אני ואחי באנגלית את מה שלימדו אותנו, את המשפט: "אנחנו לא אוכלים חזיר!" והיא ענתה: "גם אני לא אוכלת חזיר יש בו חיידקים".

משה ממשיך ומספר: "היא הכניסה אתנו לחדר המגורים ומשם לחדר צדדי בו עמד ארון גדול היא פתחה את דלת הארון, נכנסה ונעלמה בתוכו. לפתע שמענו קול: "ילדים, בואו לכאן". נכנסנו גם אנחנו לארון וגילינו בפנים מדרגות שמובילות לעליית גג. שם היא הראתה לנו מיטה גדולה, שבה נישן בלילה. "בלילה התקשתי להירדם עד שראיתי את רוז עוברת ומחזיקה נר בפמוט מיוחד ואחריה עדה הלכו לחדרן.

לפתע הרחתי עשן. חששתי מאד שהבית נשרף. נגשתי לדלת החדר בו ישנו שתי האחיות. פתחתי את הדלת וקראתי לבעלת הבית – "גברת עדה, נדמה לי שיש שריפה בבית". לפתע ראיתי אותה שוכבת במיטה ומעשנת מקטרת, היא אמרה לי: 'לך לישון חמוד אין שום שריפה'. חייב אני לציין, שהיו לגברת אצבעות מסריחות, אבל עם הזמן התרגלתי לאכול גם את העוגות שלה.

בבוקר הכינה לנו עדה פרוסת לחם בחמאה ספל תה מזוג בחלב כמנהג האנגלים, ומשהו מטוגן שריחו הזכיר לי כמו סלמון מעושן והתלהבתי מאד מטעמו והלכנו אני ואחי, לאולם הכפר, ששם הקימו כיתות עבור הילדים היהודים שפונו מלונדון. כשנפגשנו עם הילדים האחרים, אני התרברבתי שהאישה שאנחנו גרים אצלה יהודייה, כיוון שהיא אמרה שגם היא לא אוכלת חזיר. אז שאלו אותי מה אכלנו בבוקר? וסיפרתי על "הבייקון" וכולם פרצו בצחוק כי בייקון זה חזיר מעושן".

סבי משה צבי הוא צייר

הכל התחיל בשנה האחרונה שלו בבית הספר, כאשר הודיעו שבחנוכה תהיה תחרות עם פרסים. לתחרות היו צריכים לכתוב שיר, סיפור או לצייר.

סבא מספר:

"בחרתי לצייר את יהודה המכבי יושב על סוס, כשגבו כלפי הצופה, וסביבו חיילים יהודים. בעומק התמונה היו שורות של חיילים יוונים ופילים גדולים. הזמינו את כולם לאולם גדול בלונדון, ואחי אהרון בא איתי. הכריזו על הפרס השלישי, בו זכתה ילדה שכתבה סיפור, ואחי אמר לי – 'חכה, אתה בטח במקום הראשון'. אני ממש לא חשבתי שאזכה. במקום השני הייתה ילדה שכתבה שיר. אחי אהרון המשיך: 'אתה תהיה במקום הראשון, אני בטוח'. הכרוז מכריז: "המקום הראשון הולך ל… משה צבי". אני כל כך הסמקתי. כולם מחאו לי כפיים והצגתי לעיני כל את הציור. כפרס קיבלתי מעטפה עם הרבה כסף, אתו קניתי צבעים וחומרים לציור. כך החלה דרכי כצייר.

למזלנו אבא מרדכי הצליח לעבור מבלגיה לצרפת. שם נעצר על ידי חיילים בחשד שהוא מרגל גרמני, אך ניצל מירייה למוות כאשר פתחו את התיק שלו וגילו טלית ותפילין. הוא הצליח לעלות על אונייה בבורדו לאנגליה".

סבא שלי משה היה מקורב לתנועת האצ"ל ותכנן לעלות באניית אלטלנה מטעם האצ"ל לבדו, אבל הוריו חיבלו בתוכניות למזלו. האנייה הזו הופגזה ועלתה באש ונותרה שרופה על שרטון. סבא מספר: "בסופו של דבר עליתי דרך הסוכנות היהודית על אונייה בשם "קדמה" שיצאה ממרסי שבצרפת אחרי חמישה ימים הגענו לנמל חיפה באחד במאי 1950."

סבא שלי היה מבין מקימי קיבוץ לביא הנמצא בגליל התחתון וכיום מתגורר בירושלים.

הזוית האישית

אריאל לשם: השתתפתי בפעילות של הקשר הרב דורי והחוויה היתה מאוד נעימה. התרשמתי מזה שסבא שלי היה במלחמת העולם השנייה, ושהוא יודע הרבה שפות. אהבתי להסתכל על הציורים שלו והראתי לו את הציורים שלי כי גם אני אוהבת לצייר. כיף היה לי לדבר איתו באנגלית.