מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי ציפורה עודי. נולדתי בתימן מחוז דמת.

במסגרת פרויקט "הקשר הרב דורי" בבית ספר בו אנוכי, משתתפת בחרתי לספר את סיפור עלייתי מתימן לנכדתי שירי איזיקוביץ שהיא תהיה הנצר שתספר את סיפורי לדורות הבאים. השנה יהדות תימן חוגגת 70 שנה לעלייתם של התימנים ארצה. סיפורי הוא אחד מיני רבים מספורי העדה הענפה, זכות וגאווה הוא לי.

עליתי עם הוריי באוקטובר בשנת 1949 במסגרת העלייה מתימן, עלייה ההמונית שכונתה מרבד הקסמים.שמנתה כחמישים אלף יהודים, זו הייתה העלייה הגדולה באותם הימים .ליהודים בתימן היו יחסים טובים עם הערבים בזכות המלך אמאם. הוא אהב יהודים, כיבד את מנהגינו ואפשר לנו להתנהל באופן עצמאי כך ששמרנו בקנאות על הדת היהודית.

העלייה לארץ הייתה באמצאות מטוס, לנו זו הייתה חוויה מרגשת מאחר שלא טסנו בכלי זה. מחד גיסא, חשנו פחד לעלות למטוס, חשש זה התבטא בין היתר בכך כאשר קיבלנו מזון הייתה המולה מאחר שלא הכרנו מזון זה. אימי, זוהרה  ראתה במגש האוכל  זיתים היא נבהלה מאוד, מאחר שחשבה שזה קקי של עיזים וילדיה יורעלו מכך.

להוריי היה חשוב לספר לנו על אודות החוויות, המאוויים שחשו בעת העלייה, הם הדגישו שהגענו בתחילה למחנה העולים באזור נתניה, ישנו באוהלים על מיטות ברזל והיה לנו מאוד קר בלילות. אימי הכינה לנו לאכול לחוח (לחם תמני)עם מרק עוף שמאוד אהבתי, היה חשוב לה שנשמור על צביון התרבות שרכשנו בתימן, לכן התעקשה לבשל לנו מאכלים מבית אבא, שנזכור, שנתמלא בגאווה משפחתית, והכול באהבה עם שירים וחיוך….זו הייתה אמא שלי למרות הקשיים שחוותה תמיד הורתה תסתכלו על הכוס המלאה, אנו בארץ ישראל….הגשמנו את התפילה….

במחנה העולים חליתי ואושפזתי במשך 3 חודשים. לאחר שלושה חודשים הוריי קיבלו טלגרם שיבואו לקחת אותי. הדודים שלי ראו את המכתב וחשבו שאני מתה.הם נבהלו … סיפרו לאבי. אבי שהיהנחוש לבדוק האם הידיעה נכונה מיהר לבית החולים על מנת לבדוק ולחקור….אני מודה לו על כך, על עקשנותו, למרות קשיי השפה, הוא לא וויתר ובך אני מאמינה שגורלי ניצל. לציין, באותם ימים היה גל של חטיפות ילדים בעיקר ילידי תימן וכך ניצלתי.

בכניסה לבית החולים הם מסרו את המכתב והפקיד הפנה אותם למחלקת ילדים. הם השתוממו ואבי החליט לעבור על כל המאושפזים במחלקה. באחד החדרים זיהיתי את אבא שלי קראתי לו אבא. הוא ניגש אלי ולא זיהה אותי ורק על פי הצריבה בפנים ידע שזאת אני. חזרנו הביתה בשמחה. השכלתי מנחושתו של אבי שבכול שעל ושעל, בכול קושי שאתקל בעתיד המסר והחינוך שאטע בילדי, בסובבים אותי יהיה לא לוותר…להעז…לחקור ולבקר….אך תמיד בדרך ארץ.

במושבה גדרה

לאחר השהות במחנה העולים, עברנו לגדרה וקיבלנו בית. באותם ימים, הייתה תקופת הצנע, קיבלנו תלושים לאוכל, כך בכל יום הלכנו לקבל מזון מהמכולת שהייתה רחוקה מביתנו.

יום אחד אמבולנס נסע לאתו ברחובנו, באמבולנס הייתה אחות מקופת חולים שנושאת בחיקה תינוקת. ואמרתי לאימי:

 איזו תינוקת חמודה. אימי הניפה יד, והורתה לי: שאמא של התינוקת תהיה בריאה. חזרנו מהמכולת, השכן קרא לאמי: שרה, שרה הביאו לך תינוקת. אימי התרגשה, בכתה היא הייתה בטוחה שחטפו את הילדה שנולדה לה ברמב"ם לפני שנה.  וכך אחותי, יאירה, התינוקת ניצלה מחטיפה.

 בשנת 1952 הופיע נחיל ארבה בארץ. סבתי ביקשה מכל הילדים לאסוף ארבה. לא תאמינו תוך שעה אספנו שלושה שקים. לאחר מכן, סבתי הכניסה את הכל לתנור (טבון) והכינה מעין פיצוחים. אני זוכרת שרק המבוגרים אכלו את הפיצוחים בגלל שהילדים לא אהבו אותם. כצ'ופר קיבלנו ראש של נרגילה והוא שימש עבורנו כגיר לקלאס ולמשחקים נוספים.

חזרנו לשגרה ונכנסתי לבית ספר דתי יסודי – אגודת ישראל. בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני ובזמנו לא היו מקלטים, הפתרון היה לחפור באדמה שוחות שוחות, תעלות בעת אזעקה נכנסנו לשוחות בעזרת השכן שעזר לאימי, היות ואבי היה במילואים בצבא.

בשנת 1957 עברנו דירה לשכונת קטרה שם בנינו את ביתנו החדש. להוריי נולדו תשעה ילדים בנים ובנות, וביניהם שני  זוגות תאומים. המשכנו בשגרה ואמת…המכולת הייתה קרובה לביתנו כך שיכולנו לצרוך מזון ואנו כילדים לא סחבנו כברת דרך ארוכה…ממש השתדרגנו.

ב- 1962 סימתי בית ספר יסודי והמשכתי בתיכון עינות, תיכון חקלאי דתי וחילוני. לאחר שנה הכרתי את רחמים, שלמים היה לאישי. זוכרת עוד כשהיינו ילדים אני ורחמים רקדנו הורה וכך הכרנו. לאחר שסיימתי את התיכון, המשכתי ללמוד לימודים גבוהים. למדתי בבית ספר לאחיות בביקור חולים בירושלים. זוכרת אני,  את עבודתי במחלקת תינוקות בשנת חובה (שנת סטאג'). בשנה זו 1967פרצה מלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשנו את הכותל המערבי וכל צוות בית החולים צעד לכותל, היינו נרגשים מאוד בצעידה זו, אני חשתי כי אנוכי, מגשימה את תפילת אבי עוד מהיותנו בתימן " בשנה הבאה בירושלים הבנויה"…מאמינה אני, כי חיפושו של אבי את התנוקת, אותי הוותה הגשמה של חלומו….תודה אבא .

ב- 1968 אני ובני משפחתי השתתפנו במצעד צה"ל. מצעד זה שודר בטלוויזיה בשידור ישיר. אבי חפץ לקנות טלוויזיה, והורה לאמי שניתן לצפות במצעד ולחוות את אותה החוויה…אמתלה מצויינת. בזכות המצעד היינו המשפחה הראשונה שרכשה טלוויזיה ברחוב  וכל תושבי הרחוב הגיעו לצפות במצעד. השכונה התמלאה גאווה.

לאחר שנת הסטאג' התחלתי לעבוד בבית יולדות ברחובות עד לשנת 1972. בית היולדות נסגר, בשל מחסור  בתנאים. ב- 1969 אני ורחמים התחתנו ונולדו לנו שבעה ילדים, מתוכם שניים בבית יולדות רחובות ו-חמישה בבית חולים קפלן. ארבעה מילדי למדו בבית ספר פינס ושלושה מהם למדו בבית הספר אוהל שלום. כל ילדיי סיימו את לימודיהם בבית ספר יסודי ותיכון, עברו רישיון נהיגה ושרתו בצבא. היה לי חשוב שילדיי יהיו עצמאיים וירכשו מקצוע.

בשנת 1973 התחלתי לעבוד בבית חולים הרצפלד, עבדתי כ- 35 שנה כאחות במחלקה גריטרית, עד פרישתי לפנסייה ב- 2008. 41 שנות עבודה.עבודתי בבית החולים תרמה לי מאוד בהיבט ההערכי והמוסרי, העניקה לי תחושת כי אנוכי מסייעת לחולים, קשובה לצורכיהם וכן, הייתי עבורם האדם שעליו יכלו לסמוך, הם סיפרו לי על אודות עברם, מה הם חפצים, מה כואב להם. שיתוף זה היווה עבורי סיפוק מעבודתי.

כיום הנני בפנסיה, נהנת לטפל בנכדיי המקסימים אחר הצוהרים מסיביים לי נחת. בנוסף,פעם בשבוע אני מתנדבת בגן -חינוך מיוחד – "אירוס", ופעם בשבוע במחלקה שבה עבדתי.התנדבות זו הנה זכות עבורי, כך שבכל עת אני מרגישה תחושת שייכות וסיפוק. וכן, אני מתעמלת בחוג ספורט ומקשיבה להרצאות במסגרת "שלישי אקדמי" שמתקימות מידי יום שלישי.

משפחתי הענפה מסבה לי נחת וגאווה,אני מאושרת עם משפחתי היקרה שעוטפים אותי באהבה, מאושרת מהצלחותיהם של בני ובנותיי, לשמחתי הם הלכו לאורו של המוטו שליווה אותי מהיותי הילדה שאבי מצא המוטו  לחקור להתמודד עם כול אתגר ולעזור לזולת מתוך " אהבה שאינה תלויה בדבר".(מסכת אבות ה').

בנימה אישית, הנני שמחה שנתנה לי הזדמנות והזכות להפגש עם נכדתי שירי פעם בשבוע, ולספר לה את הסיפור האישי שלי כילדה שעלתה מתימן ומשפחתי הענפה. לאורך כל הסיפור נטעתי בה את המוטו, כי הצלחה חשובה לצד דרך ארץ ותרומה לקהילה. נהנתי ממפגשים אילו מאוד, הכרתי את נכדתי מפן נוסף, שירי שאלה, חקרה, היתה נדיבה כלפי, דאגה כי אתכבד מהמגדנות שהבאו חברי הקבוצה, ובכול פעם נפעמתי מרוחב הלב והחיוך שמלווה אותי בכול עת.

ברצוני אף להודות למנהלת בית הספר, הגברת גלית אקריש, שנתנה לי את ההזדמנות להשתתף בפרויקט הקשר הרב דורי, שדרכו ספרתי את הנרטיב המשפחתי. תודה למנחות ענת ונאוה על אודות הסיוע והתמיכה ללא לאות בחיוך ובענווה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.