מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא גדעון, מקור השם מהתנ"ך, לא קראו לי על שם מישהו במשפחה ולא נהגו לקרוא לי בשמות חיבה, תמיד קראו לי בשמי המלא – גדעון. את השם הציע חבר של אבי והוריי קיבלו את ההצעה ובאמת העניקו לי את שם זה. שם משפחתי הוא פינקלשטיין והוא לא שונה בעת העלייה לארץ ומשמעותו אבן נוצצת/ מבריקה. במקרים מסוימים מפרשים פינקלשטיין כגרסה של פינקל – מילה שפירושה בגרמנית "קטן" (סוג של ציפור), בצירוף המילה שטיין, שפירושה "סלע" / "אבן". הצירוף "שטיין" נפוצה מאד כסופית בשמות המשפחה היהודיים במרכז ובמזרח אירופה וגם כתחילת שם המשפחה כגון שטיינברג.

נולדתי בגרמניה בבית חולים בעיר שטוטגרט בתאריך 2.4.1953, אני מציין את היום הולדת שלי בכך שאני חוגג עם המשפחה שלי, לפעמים בארץ ולפעמים יוצא לי לטייל בחו"ל בתקופה זו. גם עוגת יום ההולדת משתנה משנה לשנה לפעמים יום הולדתי יוצא בחג הפסח ואז נדרש להכין עוגה כשרה לפסח.

במשפחתי הגרעינית אני הסנדוויץ'. בתור בן אמצעי בין שתי בנות, הרגשתי שוויון ולא קיבלתי עדיפות, יש לי שתי אחיות ואני הייתי הבן היחיד כך שכל אחד מאיתנו נהנה מהייחוד שלו. בת בכורה, בת זקונים ובן יחיד.

לא הייתי בגן, התחלתי את המסגרת הלימודית בבית הספר היסודי. למדתי שש שנים. למדתי ארבע שנים ביסודי ולאחר כיתה ד' היה נהוג בגרמניה שצריך לבחור האם להמשיך רגיל ביסודי או לעלות לגימנסיה לטובת לימודים גבוהים ואיכותיים יותר. אני עליתי לגימנסיה שם למדתי עוד שנתיים לפני העלייה לארץ. עליתי לארץ בגיל 13 ונקלטתי בכיתה ז. מהר מאוד קלטתי את השפה ומצאתי חברים.

בילדותי נהגתי לשחק כדורגל עם ילדי השכונה ולאסוף בולים, הייתי מסדר אותם באלבום בולים לאחר שהייתי מפריד אותם מנייר המעטפות. בנוסף היה לנו חוג של הקהילה היהודית בו עסקנו בפעילות ספורטיבית ואחד הזיכרונות הכיפיים שלי מחוג זה, שמיד לאחריו הינו קונים נקניקיות בדוכן קבוע ברחוב. היינו משחקים בעוד משחקי ילדות נפוצים כמו לרכב על אופניים הפעילויות הללו נעשות גם היום על ידי הרבה ילדים. אפילו אתם, הנכדים שלי, רוכבים על אופניים, וזה מראה שבסוף ילדים נשארים ילדים.

עלייה לישראל

מאוחר יותר, בשנת 1966, עלינו לארץ מגרמניה דרך איטליה. תחילה נסענו ברכב מגרמניה לאיטליה ושם עלינו על אונייה ושטנו לישראל. עליתי לארץ עם אמי ואחותי הקטנה, אחותי הגדולה כבר הייתה בארץ, היא עלתה לפנינו. אבי נשאר לגור בגרמניה והיה בא לבקר כל כמה חודשים כיוון שהוא נשאר לנהל את עסקיו שם בעזרתם הוא כלכל את המשפחה שלנו ברווחה. את מיקום מגורינו בחרנו, היו לנו קרובי משפחה בחיפה ובחרנו לגור בסמוך להם. אני זוכר את העלייה לטובה, זה היה אירוע משמח שחיכינו לו.

כאשר בגרתי, תמיד אהבתי שירי רוק של להקות שהיו פופולריות באותה עת כגון: האבנים המתגלגלות, הביטלס ועוד. היום אני עדיין שומע את השירים שלהם, אני זוכר את המילים ונהנה מהמוזיקה המצויינת שהם יצרו. כמו כן, אין ספק שסמל העצמאות שלי בבגרות היה רישיון הנהיגה, תחילה בגיל 16 הוצאתי רישיון לאופנוע וקצת אחר כך בגיל 18 רישיון לאוטו. הייתי נוהג בארץ ובחו"ל על הרכב של הוריי.

קריירה ומשפחה

מאוחר יותר, כאשר עזבתי את בית הוריי, עסקתי במגוון תחומים כעצמאי, הייתה לי פרפומריה ולאחר מכן עסקתי בצילום ועבדתי בחנויות צילום, אבל כאשר החלטתי שאני צריך להתמקד, בחרתי ללמוד את מקצוע הדפוס. עשיתי קורס מקצועי בו למדתי את המקצוע ובזה עסקתי עד יציאתי לגמלאות. הדפוס דורש דיוק ותשומת לב לפרטים והייתי טוב בזה. נהניתי מעבודתי והרגשתי מועיל בתפקידי, חבר'ה צעירים שנכנסו לעבוד לרוב לא החזיקו מעמד, הם חיפשו עבודה קלה והדפוס דורש עבודה על הרגליים למשך הרבה שעות עם חומרים עם ריח חזק. היום הדפוס הוא עולם הולך ונעלם, הרוב עבר למדיה הדיגיטלית.

לאורך כל חיי, את החגים אנו חוגגים בחיק המשפחה לרוב. לעיתים בשנים האחרונות יוצא לנו להיות בחו"ל בחגי תשרי. שני חגים שאני אוהב במיוחד הם חג שבועות ויום העצמאות. את שבועות אני אוהב במיוחד בשל מנהגי החג לאכול מאכלי חלב שאני אוהב וכמובן כילד אהבתי להשפריץ מים עם החברים. את יום העצמאות אני אוהב בגלל מה שהוא מסמל – עצמאותה של מדינת ישראל. כמי שעלה לארץ ברורה לי חשיבות של מדינה עם צבא חזק ומקום שהוא שלנו.

כמו החגים המשמחים גם המלחמות מהוות חלק מחיי מילדות ועד בגרות. שנה לאחר שעלינו לארץ, כשהייתי רק בן 14, פרצה כאן מלחמת ששת הימים. מאוחר יותר בהיותי בצבא שירתי בשלישות בפיקוד צפון. במהלך שירותי פרצה מלחמת יום כיפור. שלושה הימים הראשונים היו מאתגרים במיוחד, כוחות רבים נפגעו בשטח. הכרנו את הקצינים בשל תפקידנו בשלישות והיינו צריכים כל הזמן למחוק שמות של קצינים שנהרגו ולשבץ חדשים – מצב שלא פשוט להכיל אותו. מצב הרוח הכללי בארץ והפרטי שלי היה מדוכדך. כשסיימתי את הצבא נסעתי ל"טיול אחרי צבא" עם חברה שהכרתי בשירות הצבאי. אז היה נהוג לעשות את הטיול לאירופה ורק מי שיכול היה להרשות לעצמו, נסע. טסנו לגרמניה, שם לקחנו את הרכב של אבא שלי והסתובבנו במספר מדינות באירופה.

ביחס לאותה תקופה טיילתי הרבה, העובדה שאבי גר בגרמניה נתנה לי לגיטימציה לטוס והייתי עצמאי, הרגשתי איש העולם הגדול, דיברתי עברית אנגלית וגרמנית מה שנתן לי תחושה בינלאומית. למרות כל זאת בעיקר הייתי באירופה, ארצות הברית לדוגמא הינה יעד רחוק שטרם ביקרתי בו וכך גם מדינות המזרח.

אחד האירועים החשובים בחיי היה הקמת המשפחה שלי, החיים עם סבתא אילנה הם סבב ב'. בצעירותי הכרתי את מיכל ובשנת 1977 התחתנו. הבאנו יחד שלושה ילדים: אפרת שנולדה ב-1978, גיא ז"ל שנולד ב-1982 וטל שנולד ב-1985.

כמה שנים לאחר הולדת טל הבנו שאנו לא מתאימים והתגרשנו, לצערי עם אפרת וטל אין לי קשר היום, מבחירתם. את סבתך אילנה הכרתי בחנות צילום ב-1991. היא הגיעה לקנות סרט צילום למצלמה התחלנו לדבר והחלטנו לשמור על קשר. בשנת 1993 התחתנו ויצרנו בית חדש: מירי, אילנה ואני. את החתונה עם אילנה עשינו במסעדה יפה שאהבנו בחיפה עם חופה כמו של פעם, ארבעה קרובי משפחה החזיקו את עמודי החופה.

חיי כיום

אני שמח מאוד שגם ילדיי וגם נכדיי חיים בארץ, כפי שכבר אמרתי בעיני יש חשיבות מאוד גדולה למדינה שלנו וחשוב שכולם ירתמו לשמירה עליה ולפיתוח שלה.  אבל עם מירי אנו מתראים לפחות פעמיים בחודש ולפעמים יותר. תמיד כיף לי לפגוש את אתכם ולעשות דברים יחד עם הנכדים, גם אם לפעמים זה מעייף.

כפי שכבר סיפרתי, רוב חיי עסקתי במקצוע הדפוס שאותו בחרתי ללמוד ואיתו למעשה השתקעתי ויצרתי לי מסגרת של עבודה מסודרת. למדתי בבית הספר 12 שנות לימוד וכדי לעבוד בדפוס עשיתי קורס מקצועי ייעודי. היום אני לא מחפש ללמוד משהו במסגרת לימודית, אבל אני סקרן ומקפיד ללמוד דברים חדשים, גם על יעדים אליהם אני וסבתא נוסעים לטייל וגם על טכנולוגיה והעולם המודרני. חשוב לי להכיר ולהבין על מה מדברים ולא להישאר מאחור. אין ספק שלימודים הם חשובים ביותר, הם בעצם הבסיס לעתיד נוח שיאפשר לך להגשים חלומות קטנים וגדולים, דברים שתרצה להשיג וידרשו כסף וגם יעדים שתרצה להשיג וידרשו השכלה וידע.

לסיום, אספר שהיום אני קם בבוקר, מסיע את סבתא לעבודה ועוצר בחוף הים לעשות הליכה, לאחר מכן אני עוסק במטלות בבית, תחזוקה שוטפת וניקיון – מה שבעבר לא היה לי זמן לתרום בו, כי עבדתי הרבה שעות בדפוס. הפעילות הספורטיבית היומיומית היא הרגל חדש שאני מאוד שמח שאימצתי, גם כשלא מסתדר לי ללכת בחוף אני רוכב על אופני הכושר בבית ולא מוותר על פעילות יומית כלשהי. אני מרגיש שזה מאוד תורם לבריאות בגיל המבוגר.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בחטיבת יד גיורא, הרצליה, התשפ"ב 2022, בהנחיית המורה המובילה אורלי צוקר.