מאגר סיפורי מורשת

"שמי מרתה טורצ'ין, שם נעוריי הוא זרבסקי (שם המשפחה של אבי). נולדתי בארגנטינה ב- 31 באוקטובר 1948. ההורים שלי הגיעו לארגנטינה מארצם, שהייתה פולין. בשנת 1934, לפני מלחמת העולם השנייה, כשאמי, גניה גאבבר, הייתה בת 12, היא נסעה באונייה האחרונה שיצאה מפולין לארצות אמריקה. היא הפליגה יחד עם אחיה הקטן שהיה בן 8 בלבד, שניהם יחד לבדם. אבי, משה זרבסקי, הגיע לארגנטינה לבד כשכל משפחתו נספתה במלחמת העולם השנייה. לפני שהגיע לארגנטינה, שהה בצרפת ואחרי 12 שנה עבר לארגנטינה.

נולדתי וגדלתי בארגנטינה. התחתנתי עם סיזר טורצ'ין וילדתי שם את בתי הבכורה, ציפי (בארגנטינה קראנו לה פביאנה). למדנו בארגנטינה באוניברסיטה. בעלי סיזר למד רפואה ואני למדתי להיות אחות מיילדת. בשנת 1978, כשציפי הייתה בת 4, החלטנו לעלות לארץ ישראל. השארתי שם את אמי, גניה, ואת אחותי, שהייתה כבר נשואה עם שני ילדים.

בישראל התמקמנו בבאר שבע, במרכז קליטה. שם למדנו עברית, למדנו לכתוב ולקרוא ואחרי חמישה חודשים יצאנו לדרך – לעבוד בבתי חולים במדינת ישראל. התחלתי לעבוד בבית חולים בכפר סבא ובגיל 30 הייתי מיילדת בחדר לידה. סיזר בעלי התחיל לעשות התמחות כרופא משפחה. בנוסף, התגייס לצבא בגיל 38. עלייתנו לארץ ישראל הייתה מבורכת, בחרנו לגור בעיר רעננה וגרנו שם עשרים שנה. שנה אחרי עלייתנו, נולדה לנו הבת האמצעית, רינת (אימא של נעמה) וכעבור ארבע שנים ילדנו את הבת הקטנה, מיכאלה. בנותיי הישראליות הן "צבריות" לכל דבר. מרוצת החיים ממשיכה עד היום. כמובן, לפעמים אני נזכרת בדברים שהשארנו מאחורינו ולעולם לא נשכח את עברנו. את החברים שהשארנו, המשפחה וזכרונות הילדות והבגרות ברחובות של ארגנטינה, אבל אהבתנו לישראל חזקה והמשכנו את חיינו במדינה שלנו – ישראל.

בילדותי למדתי בבית ספר ממשלתי ובבוקר ואחרי הצהרים למדתי בבית ספר יהודי על שם הרצל. למדתי שם עברית, תורה והיסטוריה של העם היהודי. כשסיימתי את בית הספר העממי, המשכתי את לימודיי לאוניברסיטה בבואנוס אייריס. למדתי רפואה שנתיים והמשכתי ללימודי אחיות – מיילדות. סיזר למד רפואה וסיים את לימודיו בארגנטינה ועבד שם כרופא אורטופד. כשעשינו עלייה, בשל חוסר רופאי משפחה, סיזר עבר לעשות את התמתחותו ברפואת משפחה. הוא עבד כרופא משפחה עד גיל 75. אני עבדתי בבית חולים "מאיר" כמיילדת 36 שנה. אהבתי מאוד את עבודתי, היא הייתה חלק בלתי נפרד מחיי. אהבתי ליילד, להיות ברגעים הכי חשובים, מרגשים, משמעותיים ומעצימים שיש למשפחות, לזוגות ולאישה עצמה.

סיזר התגייס לצבא ועשה קורס קצינים רפואי בחיל ההנדסה. הוא שירת במשך עשרים שנה במילואים בחיל ההנדסה. אני לא שירתי בצבא בשל גילי והיותי אימא לילדות. עבדתי כמיילדת בבית חולים "מאיר". סיזר היה רופא משפחה במרפאות של קופת חולים בתל אביב. יצאתי לפנסיה לפני כעשר שנים וסיזר לפני חמש שנים. כיום שנינו מבלים עם ילדינו ונכדינו. סיזר ממשיך ללמוד בזום, במפגשים ובאוניברסיטה ואני בעיקר עושה עבודות יצירה. אני אוהבת מאוד לתפור, לצייר, לצבוע, להדביק ולעשות יצירות מיוחדות מחומרים ממוחזרים."

רז הנכדה מתעדת: "סבא וסבתא הכירו בבית חולים ממשלתי בו סבא עבד כרופא משפחה וטיפל בסבא של סבתא שלי שהיה מאושפז בבית חולים. סבא וסבתא התחתנו בארגנטינה ונולדה להם דודה שלי, ציפי (פביאנה). לסבא וסבתא יש תפקיד מיוחד: הם מרכיבים ביחד פאזלים. כיום הגיעו לפאזל של 9000 חלקים. סבתא שלי אוהבת לצייר והיא מתעסקת באומנות, ציור, סריגה וכל מיני יצירות.

בבית של סבא וסבתא שלי יש הרבה חפצים השייכים לסבים שלהם. לסבתא שלי יש חפץ ישן, תמונה מבד ישן עם ציור של אישה. תמונה זו שייכת לאבא שלה, שסיפר לה שאמו הביאה לו אותה. התמונה אמורה להיות לפחות בת 140 שנה. סבתא מאוד אוהבת את התמונה הזו והיא מזכירה לה את אבא שלה, שנפרדה ממנו כשהייתה רק בת 18. הוא נפטר מסרטן בגיל 56 בלבד.

הציור שהגיע בעלייה עם סבתא וסבא

סבתא יצאה לפנסיה מעבודתה, שהייתה מיילדת. היום היא מתנדבת כאחות במרפאה בכפר סבא. סבתא מספרת: "זמן הקורונה היה תקופה קשה לסבים וסבתות, כי הגעגועים למה שהיה לפני קורונה הופסק והביקורים של הנכדים היו רחוקים מהפחד להדביק אותנו. הקשר הפך יותר לטלפוני, מפגשים בגינה מתחת לבית וביקורים במקומות פתוחים. הפחד שאף אחד לא יידבק ושלא נחלה. מאוד התגעגענו אחד לשני, לחיבוק, לקרבה לביחד, ששוב חזר היום ואינו מובן מאליו".

סבי עבד כרופא עד גיל 75 והיום כשהוא בפנסיה הוא מתעסק בספורט, הולך לחדר כושר, עושה פאזלים והתחיל ללמוד בגילו המופלג לנגן בכינור. הוא ממשיך ללמוד. הוא גמר קורס של סכרת וגם השמנת יתר בטכניון בחיפה. הוא מתנדב ביד שרה, הוא מבקר אנשים מבוגרים, ותיקים השוהים בבית אבות, משוחח איתם, משחק איתם ודואג להם. הם כל כך זקוקים לחברה ותקשורת ולהרגיש שאינם בודדים. איזה כיף שיש סבא רופא בבית שמטפל בכולנו כל הזמן."

הזוית האישית

רז הנכדה המתעדת: סבתא מרתה מאוד נהנתה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, כי הקשר יותר התהדק. גם אני הרגשתי כך, והיה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור עלייתה של סבתא שלי.