מאגר סיפורי מורשת

אמי ויקה נולדה בבירובידג'ן שברוסיה. היא הייתה בת 15, כאשר יחד עם שאר בני המשפחה עלתה ארצה בשנת 1992. הם הגיעו לקריית חיים, עיירה קטנה על שפת הים.  סך הכול הם היו שבעה אנשים וכלב קטן שעשו את דרכם לישראל מעיר קטנה שברוסיה.

יחד עם אמא שלי עלו לישראל סבתא וסבא שלה  זאב וחיה (קלרה) פוסטיניק שהיו אז מבוגרים כבני -80, ההורים שלה  רוזה וולדימיר ויינשטיין כבני 50, אחותה הגדולה אולגה בת 30, ואחיינית קטנה בת 10. כולם התגוררו עד שנת 1992, עד עלייתם לישראל  בעיר בירובידג'ן, שנחשבה לאוטונומיה של יהודים בתקופתו של סטלין (ראש ממשלת ברית המועצות). העיר שוכנת על נהר בירה, 75 קמ"ר מהגבול הסיני. שטח העיר כ- 170 קמ"ר. סבתא שלי רוזה  סיפרה שחייהם של בני משפחתה בברית המועצות היו די יציבים. לכל אחד הייתה דירה משלו, משכורת מכובדת.  למרות הגזענות ולעתים גם יחס עוין של התושבים הרוסים של העיר, סבי ולדימיר ז"ל היה איש מכובד בקהילה. הוא נבחר בצעירותו כחבר מפלגת הקומוניסטים  שהייתה אז המפלגה היחידה בשלטון. כמו כן, הוא היה מנהל של  ה"בריגדה" של הפועלים במפעל המרכזי של העיר. "בריגדה" הינה קבוצה של עובדים שמאוחדים למען אותה המטרה. חברי הבריגדה של סבי ליוו אותו כל הזמן גם בעבודה וגם מחוץ לשעות העבודה ואף בהמשך הם עלו ארצה בעקבותיו.  למרות המצב הכלכלי והחברתי המבוסס, הסבים שלי חששו לעתידה של אמי ודודתי  ורצו לחפש מקום טוב יותר לחיים. הם חלמו על ארץ ישראל והחליטו שהגיע הזמן לעשות עלייה. הם עשו דרך ארוכה של כמה ימים באוטובוס, רכבת וטיסה עד שהגיעו לארץ.

תהליך הקליטה שלהם היה לא פשוט. הם חוו קשיים ומשברים רבים. אנשים שהיו רגילים להוביל ולהנהיג בברית המועצות מצאו את עצמם מבצעים עבודות שמירה וניקיון . אמי ואחייניתה הקטנה היו צריכות "להתבגר" מהר יותר, זאת משום שהיה צורך בכך שיהיו נוכחות בפגישות בבנק ובמשרדי ביטוח לאומי כמתרגמות של המשפחה מרוסית לעברית. כמו כן, הן ליוו את המבוגרים בקופות חולים, קניות וכד'. סבתי מספרת שהיה להם קשה מאוד לרכוש שפה חדשה בישראל והם הרגישו הרבה פעמים "לא שייכים לכאן".  יחד עם זאת, עם השנים, הם הצליחו להתגבר על מרבית המכשולים, הם בנו פה חיים מהתחלה, למדו דברים חדשים והכירו אנשים מעניינים שעזרו ותמכו בהם.

עשרים שנה אחרי שאמא שלי עלתה לישראל נולדתי אני.

הזוית האישית

טל: אני מאוד נהנתי בביצוע העבודה הזו כי זה נחמד לשמוע על העלייה של משפחתך ולדעת איך הם הרגישו ומה הם חוו. ושלושתנו, אני, אמא שלי וסבתא שלי, מאחלים אחד לשני בריאות ולא לשכוח את העבר של משפחתנו, כי זה חשוב לנו לשמר את ההיסטוריה המשפחתית, לתת כבוד למשפחה.