מאגר סיפורי מורשת

שמי פסיה אלגיסר ואני מספרת לנועה, נכדתי את סיפור עלייתנו לארץ.

משפחת קויפמן הייתה משפחה גדולה לעומת רוב אוכלוסיית היהודים בעיר צ'רנוביץ. ההורים היו אורתודוקסים ובמשפחה היו ארבע בנות ושני בנים, ולכל אחד מהילדים היו ילדים משלו וזאת גם הייתה סיבת הסירוב ליציאה מהמדינה.

חלק מהחברות שלי שכבר היו בארץ. באותו התקופה המשפחות שהיו בארץ שלחו הזמנות לקרוביהם להזמינם לעלות לארץ. בלעדי ההזמנה אי אפשר היה לעזוב את ברית המועצות. לשלטונות היה ברור שאם בני משפחתי יעזבו את העיר, זאת תהיה רק ההתחלה שתוביל לעזיבתה של עוד משפחות, בני המשפחה הגדולה והמורחבת שלנו. למזלנו האחים שלי חיו בדירות גדולות ויפות והשלטון המקומי רצה את הדירות שלהם וזה עזר לנו לקבל אישור לעזוב.

סבתא פסיה וסבא קרול, שנות ה-70

העלייה לישראל

באמצע חודש מרץ 1972, הם נענו לבקשתנו לעזוב ונתנו לנו שבועיים לסידורים אחרונים לפני העזיבה. לפני פסח באותה שנה נסענו לעיר צ'ופ על מעבר הגבול, ובערב עלינו על רכבת לוינה בירת אוסטריה. הרכבת היתה מלאה עד אפס מקום עם תושבי האזור רובם סלובקים.

בזמן זה אצלנו היהודים חל חג הפסח ואצל הנוצרים חג הפסחא. נוצרים רבים היו שתויים ושרו כל הזמן בזמן הנסיעה ברכבת. הוריי, אני, בעלי והבן הבכור שהיה בן שש עמדנו ברכבת כל הדרך לוינה. הוריי היו בני 70, ובעלי החזיק את בננו על הידיים כל הנסיעה ואני כמובן עמדתי צמודה אליהם. באמצע הלילה הגענו לוינה, היה חשוך וקר מאוד. במרחק, ברציף הרכבת, ראינו פנס גדול שמאיר את האזור והחלטנו ללכת לכיוונו. לא היה איש סביבנו.

כשהגענו חיכה לנו נציג הסוכנות ממדינת ישראל ואיתו עוד מספר אנשים. הם לקחו אותנו לאוטובוס והסיעו אותנו לבית ספר, שם ישנו כמעט שבוע בכיתות לימוד על מיטות סוכנות. בכל כיתה היו מספר משפחות. אחרי שבוע הסיעו אותנו באוטובוסים לטירת שיינברון לארוחה חגיגית. בטירה היו הרבה מאוד יהודים שחיכו לטיסה לארץ ישראל.

בתאריך 5/4/1972 העלו אותנו לטיסה ישראל. הייתה התרוממות רוח והוריי היו מאוד נרגשים. כשהגענו לישראל, בטרמינל סידרו לנו ניירת ושלחו אותנו עם נהג לחדרה. לא היה לנו שום מושג ושום ידיעה על מדינת ישראל. בנסיעה ראינו שדות ירוקים וריח הפרדסים שיגע אותנו. לא ידענו עברית והנהג לא ידע רוסית ולכן לא יכולנו לתקשר איתו ולשאול אותו שאלות.

הגענו לחדרה בחמש בבוקר, הנהג לא הצליח למצוא את הכתובת אליה שלחו אותנו. למזלנו ראינו איש מבוגר משקה את הגינה שלו, הוא ראה את המונית שנראה היה שמחפשת כתובת ושאל את הנהג לאיזה כתובת הוא נשלח. כנראה שהנהג אמר לו שהוא מסיע עולים חדשים והאיש מיד קרא לאשתו והם כיבדו אותנו בתה עם עוגיות. כעבור כמה ימים הוזמנו אליהם הביתה ומאז הם עזרו לי ללמוד עברית.

כמה ימים לאחר שהגענו לארץ בעלי החל לעבוד במפעל הצמיגים אליאנס בחדרה ואני הייתי ביחסים טובים מאוד עם נטע ואהרון שניצר שעזרו לנו להיקלט בארץ. עד סוף השנה הגיעו שתי אחיות ושני אחים שלי לארץ עם המשפחות שלהם וחידשנו קשר עם אחד האחים שלא היה לו מושג שגם אנחנו בישראל כי הוא עלה לארץ בשנת 1948. רק אחותי הגדולה נשארה בברית המועצות.

שניים מהאחים שלי גוייסו לצבא הרוסי בזמן מלחמת העולם השנייה. אחד מהם השתתף בשחרור הגטו בעיר מוגילב, ששם היו כלואים הוריי וילדיהם האחרים. לאחר שחרור הגטו הוא ברח מן הצבא, התחתן ויצא מהמדינה דרך הגבול לרומניה ועוד בשנת 1948 עלה ארצה. ואילו האח השני הגיע עם הצבא הרוסי עד לברלין וגם נפצע בזמן המלחמה, הוא קיבל מדליות על השירות שלו. הוא חזר הביתה בשנת 1948 כשאני הייתי בת שלוש ועלה ארצה עם כל המשפחה בשנת 1972.

הזוית האישית

נועה: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתוש, למדתי על החיים שלה. היא סיפרה לי דברים חדשים שלא ידעתי עליה, וכך הבנתי יותר כמה החיים שלנו שונים. הייתי רוצה לאחל לה בריאות, אושר, שתחייה עד 120 שנה , ואת כל הדברים הכי טובים שאפשר לבקש.