מאגר סיפורי מורשת

הפעם הראשונה ששמעתי על ישראל, אז עוד נקראה בשם "פלשתינה", היתה כשהייתי בן שבע, בשנת 1948, כשכל קרובי המשפחה מצד אבי עלו לארץ. בזמן ההוא עדיין לא ידעתי דבר על הארץ ומאחר שלא שמרנו על מנהגי הדת היהודית, הקשר לארץ וליהדות היה כמעט אפסי. ההיכרות המעמיקה יותר עם השורשים שלי התרחשה מאוחר יותר.

כשהייתי בן 13 אחי הבכור, שהיה בן 19, קשר קשר עם השגרירות הישראלית בבולגריה והתחיל להוציא באופן רציף חומרי קריאה הקשורים לארץ ישראל. בעקבות החומרים שקראנו התחלנו להתקרב רגשית אל השורשים ואף דיברנו על האפשרות לעלות לארץ בעתיד.

לאחר מספר שנים, השלטון הפסיק את הקשר עם ישראל ונאסר על היהודים בבולגריה לעלות לארץ. אני ואחי החלטנו שאנחנו נברח מבולגריה באופן לא ליגאלי, דרך יוגוסלביה. ביוגוסלביה היה ארגון יהודי שעזר להעביר יהודים מבולגריה לארץ ישראל. בינתיים אני הלכתי ללמוד רפואה ואחי התחתן. עם סיום לימודיי פניתי לאחי שהגיע הזמן לבצע את העלייה, לה ייחלנו כל כך. אולם אחי חשש לעשות זאת מאחר וכבר היה נשוי והיה להם תינוק קטן והעלייה באופן לא חוקי היתה כרוכה בסכנת חיים.

השלטון הבולגרי לא נתן לאזרח הפשוט לנסוע לארצות שאינן קומוניסטיות. אולם נתנו לי אפשרות לנסוע לטיול בצרפת מכיוון שאבא שלי היה קומוניסט ומקורב לשלטון.

לכן, שנתיים לאחר סיום הלימודים נסעתי לצרפת. במהלך הטיול, פניתי לשגרירות עם בקשה לקבל אשרת עלייה לישראל. נאמר לי לקיים את הטיול עם הקבוצה הבולגרית כפי שתוכנן וביום האחרון, כשנהיה במרסיי, נתנו לי כתובת למקלט זמני עד לביצוע העלייה. נאמר לי בפירוש לא להגיע למקלט ביום שישי בערב, עקב שמירת השבת.

הטיול הסתיים בדיוק ביום שישי. לכל קבוצה שיוצאת לטייל מחוץ לבולגריה צירפו שני סוכני משטרה סמויים, שתפקידם היה למנוע בריחה של מטיילים. ביום שישי בערב, שהיה היום האחרון לטיול, הגענו לבית ההארחה שבו היינו אמורים לישון בלילה האחרון, הורדנו את המזוודות ונאמר לנו להשאיר אותן בחוץ ובינתיים ללכת לאכול ארוחת ערב, עד לקבלת החדרים. נשארתי אחרון באוטובוס ואחרי שכולם נכנסו פנימה, ירדתי ולקחתי את המזוודה שלי והתחלתי להתרחק מהאוטובוס לכיוון הרחוב. בדיוק באותו רגע, ראה אותי אחד המטיילים בקבוצה והודיע לשוטרים הסמויים שאני בורח והם פתחו במרדף אחרי. למזלי הרב, בדיוק עברה ברחוב מונית והצלחתי לעלות לתוכה ולהתחמק מהשוטרים. ברגע שהגעתי למקלט צלצלתי בדלת אך אף אחד לא פתח. נותרתי ללא כסף, כי את מעט הכסף שנותר לי נתתי לנהג המונית. הבחנתי כי יש אורות במקלט והמשכתי לצלצל. כעבור כ-20 דקות פתח לי אדם ולמרות שהסברתי לו את סיבת הגעתי ביום זה, הוא סירב לקבל אותי ואמר לי לחזור רק בצאת השבת. רק לאחר שהבין כי אין לי היכן ללון וכי אאלץ לשבת ליד הדלת עד צאת השבת, הוא הכניס אותי פנימה, זאת רק לאחר שהניח על ראשי כיפה, שעד אותו יום לא ידעתי מה זה בכלל. חשבתי ששמים כיפה רק כשנכנסים לחדר אוכל, מכיוון שמיד לאחר שהניח על ראשי כיפה, הוא ליווה אותי לחדר האוכל.

במשך השבוע הגיעו קבוצות נוספות של יהודים ממקומות שונים בעולם, שהיו אמורים להפליג אתי לארץ. הסתובבתי מספר ימים במרסיי ללא אפשרות לקנות שתייה וסיגריות, שהיו דבר שבשגרה עבורי. שמתי לב שאנשים שבאו אחרי כבר הפליגו לישראל ולכן פניתי למנהל המקלט וביררתי את פשר הדבר. כשהוא שמע שלא נותרה לי פרוטה, הוא הופתע מאד, מאחר שידע שאני רופא. הסברתי לו שנתנו לנו אפשרות לצאת מבולגריה עם 20 דולר בלבד. לפיכך, הוא הוציא מכספת 100 דולר ונתן לי. זה היה סכום מאד גבוה עבורי.

לגבי הסיבה לכך שטרם יצאתי להפלגה, הוסבר לי כי עדיין מחפשים קרובי משפחה שלי שנמצאים בארץ, שיאשרו את היותי יהודי. סיפרתי לו שבארץ יש לי קרוב משפחה רחוק שמכהן כשר הבריאות בארץ ושמו ויקטור שם טוב, ואולי דרכו יהיה ניתן לזרז את התהליך ואכן הדבר הוכח כנכון, כי יומיים לאחר מכן הייתי על הספינה בדרכי לארץ ישראל.

תשע"ה, 2015