מאגר סיפורי מורשת

שלום, אני יעל ואני גרה בקיבוץ עמיעד משנת 2021, ולפני זה גרתי ביסוד המעלה. כיום אני מארחת את אורית ב"קשר הרב דורי"

קצת על עצמי

שלום, קוראים לי אורית נריה (השם המקורי שלי זה קרלה) אני משתתפת בתוכנית קשר הרב דורי, אני בת שמונים ושבע ואני גרה בקיבוץ עמיעד מאז 1958.

נולדתי ברוטרדם, הולנד ואני רוצה לספר על עלייתי ארצה, איך הגעתי לארץ.

בתיכון, אמא שלי שלחה אותי ל"הבונים" תנועת נוער יהודית ציונית. אני אישית מאוד אהבתי את התנועה ולימים הייתי מדריכה. כמו הרבה ציונים, החלטתי שאני רוצה לעלות ארצה, אבל שלא תבינו לא נכון: לא באתי מבית מסורתי. אמנם היינו חוגגים את חג הפסח, אבל אצל חברים של אמי. למרות הרצון, אמא לא הסכימה שאעלה ארצה לפני שאלמד מקצוע. וככה, אחרי שלוש וחצי שנים, בסוף 1957 סיימתי לימודי עבודה סוציאלית, וחודש אחרי זה, בינואר 1958 עליתי ארצה.

חווית העלייה

מרוטרדם נסעתי ברכבת שמונה עשרה שעות עד מרסיי שבדרום צרפת, ועליתי על האוניה שהפליגה לנאפולי. שם אפשרו לנו לרדת מהאוניה כדי לטייל בעיר. אמרו לנו שבשעה חמש צריכים להיות על האוניה. מסתבר, שלאחר שאני וקבוצת הולנדים ירדנו, הקדימו את השעה לארבע. ולמרות שאני ייקית, ולמרות שחזרנו לאוניה מעט לפני חמש,  כשחזרנו לא הייתה אוניה. עכשיו מה עושים? איך אנחנו מוצאים את האוניה? למזלנו, באותה תקופה, הייתה חברת ספנות בשם צים. פנינו לחברה והם מצאו לנו את הספינה בלב ים. אנחנו היינו צריכים לעלות לספינה בעזרת סולם חבלים בלב ים. אני זוכרת שפחדתי מאוד לעלות על הסולם. אחרי זה המשכנו להפליג, וכשהגענו לחיפה, ראינו מהאוניה את הנוף של הגנים הבהאים וזה היה מרשים מאוד.

הדרך לעמיעד

לאחר שירדתי מהאוניה, חברה מתנועת "הבונים" חכתה לי ולקחה אותי אליה הביתה. למחרת, נסעתי לבקר את סבתי ודודתי שגרו במגשימים ליד פתח תקווה. שהיתי אצלן בסוף השבוע ואז פגשתי לראשונה, את בת דודתי שקראו לה בת-שבע. לאחר מכן נסעתי לבית השיטה. רציתי להצטרף לאולפן לעברית למתקדמים, וכשהגעתי הבנתי שאין  אולפן  מתקדמים. במקום זה שלחו אותי לעבוד במכבסה. אבל אני הבנתי שלא באתי לארץ כדי לעבוד במכבסה, באתי להיות עובדת סוציאלית ולכן, כעבור שבוע-שבועיים, נסעתי לבקר בשדה נחמיה, ולאחר מכן בקיבוץ עמיעד. חברה שלי אמרה לי שהיא תדבר עם המזכיר, והוא הציע לי להישאר פה עד הצבא. מהצבא קבלתי שנה אחת לדחייה על מנת שאשפר את העברית שלי, כדי שאוכל לשרת בתור עובדת סוציאלית.

אבל, בזמן השנה הזאת הכרתי את בעלי לעתיד, ובמאי 1959 התחתנתי, ובגלל זה לא שרתי בצבא. בהתחלה נתנו לי לעבוד בגן ירק שהיה בשפת הכנרת. ביום הראשון שעבדתי שם, בפברואר, היה חם מאוד, וירדתי עם בגדים שחורים, וכמובן שהתחממתי. בהמשך עבדתי בכרם, ואחר כך עבדתי בחדר האוכל. בהמשך עבדתי בחינוך, בתחילה בגן ילדים ועם אותה קבוצה המשכתי  לעבוד שבע שנים.  המשכתי ועבדתי עוד עשר שנים בתור מטפלת.

ב1970, פניתי למזכיר הקיבוץ וביקשתי שיתנו לי לעבוד בתור עובדת סוציאלית ,והתשובה הייתה שלילית, ונאמר לי שהוחלט שאני הולכת ללמוד הוראה. למדתי שנתיים, ובאותו זמן כבר היו לי שלושה בנים. אני התחלתי ללמד  בכיתה א' ב' מצורפת, ועברתי עם הכיתות למבוא הגליל. למדתי שם בכיתה ג' ולאחר מכן בכיתה ד'. שלושה מחזורים כאלה לימדתי.

לאחר מכן עברתי לחברת נוער, שאלה ילדים בכיתה ז' שהגיעו מבתים בעיתיים. ובשנה אחת הבאנו אותם למצב שהיו מוכנים לכיתה ח', ובהמשך ליוויתי אותם עם עוד שני מדריכים במשך שלוש שנים. אחרי כל שנות העבודה בחינוך עברתי לעבוד במזכירות ובמשך השנים מילאתי תפקידים שונים ועבדתי עד גיל שבעים ושלוש.

אורית נרייה, ותיקה  מעמיעד המלווה את יעל רוזנבוים במפגש הכיתתי של הקשר הרב-דורי

הזווית האישית

יעל: אני, שלא כמו רוב הכיתה, לא לקחתי את סבתי האמתית אלא ותיקה מהקיבוץ, ואני לא מתחרטת על כך. המפגשים היו מרתקים, ובכל מפגש למדתי עוד ועוד על אורית. כל שאר הסיפורים היו מרתקים מאוד ונהנתי מכל רגע בפרויקט.

אורית: היה לי מעניין להשתתף ב"קשר הרב דורי". נהנתי מאוד לעבוד עם יעל, לדבר לשוחח ולהכיר אותה. זאת הייתה עבורי זכות ללוות אותה בפרויקט. היה מעניין לשמוע מה הסבים והסבתות ספרו על החוויות שלהם, בנוסף לעבודה המשותפת ליד המחשב. היה גם מאוד נחמד לראות את יעל מתעניינת בעברי, לסיכום, אהבתי את הדרך שעשינו ביחד ונהנתי מכל רגע.