מאגר סיפורי מורשת

שמי עובדיה מוסא-צדקה, סבא של שי.

ילדותי 

נולדתי בשנת 1945 בעיר בגדאד שבעיראק למשפחה בת שמונה אחים ואחיות. עקב הפרעות בעירק היגרנו לאיראן. אבא שלי היה סוחר בדים ושטיחים ולתקופה מסוימת הרוויח לא מעט. כשאחי ואחיותיי גדלו חלקם החליטו לנסוע לארה"ב ולישראל, הם היו זקוקים לכסף על מנת ללמוד באוניברסיטאות ולהתקיים. בגיל 13 ראיתי שלאבא שלי קשה לפרנס אותנו ולשלוח כספים למשפחתי שגרה בחו"ל, אז החלטתי לפרוש מבית הספר ולעזור לאבא שלי בפרנסה. כבר מגיל 13 הייתי נוסע ברכבות בכל רחבי אירן וסוחר בבדים ושטיחים.

נישואין ובניית משפחה

אשתי נולדה בשנת 1950 בעיר אחרת "המדאן", שבאיראן בגבול בין איראן לרוסיה. היו לי שני בתי חרושת שהיו מייצרים מעטפות נייר והיה לי עסק מאוד גדול ומצליח עם הרבה עובדים ומכונות שיובאו מגרמניה. בשנת 1970 אני ואשתי נפגשנו והתחתנו ואשתי ילדה את בננו הראשון בשנת 1972 ואת בתנו בשנת 1976.

הסיפור הבריחה והעלייה שלי לישראל 

משנת 1970 עד לשנת 1979 בתקופת הנישואים הראשונה שלנו, החיים שלנו היו טובים מאוד. לקחתי את משפחתי להמון טיולים, חופשות, מסעדות ובילויים כדומה (הייתי מרוויח המון בשל העסק שלי). פתאום בשנת 1979 התחילו מהומות באיראן. אני, בזמנו, הייתי בטהראן בבית של אימא של אשתי יחד עם משפחתי ונוכחתי לראות את כל הבלגן שהתחיל בטהראן. בערב ראינו הרבה הרוגים. במקרה הבית של חמותי השקיף לבית חולים גדול מאוד והייתי מסתכל לפעמים והייתי רואה את כל הפצועים שהיו מגיעים לבית החולים. הבנו שרוצים לעשות מהפכה, להוריד את השלטון של השייח הפרסי ורוצים להביא בן אדם מוסלמי בשם חומייני וזה הפחיד את משפחתנו ואת שאר היהודים.

מאותו רגע שהמהומות התחילו אנחנו חזרנו לביתנו שהיה באבאדן והחלטנו לברוח מאיראן. אני זוכר את המטוס האחרון של אל-על שהכניס מלא יהודים מבלי לשלם אפילו על הכרטיסים, רק לברוח משם, כמה שיותר מהר, לפני שחומייני בא ועוצר הכל! לרוע מזלנו לקח לנו יותר מדי זמן ולא הספקנו לברוח מאיראן על המטוס של אל-על.

יום אחד כשאני והילדים היינו בבית וגם אימא של אשתי הייתה אצלנו, הגיעו הרבה אנשים שאני לא מכיר אותם מאזורים אחרים, בגלל ששם זה היה מקום קרוב לגבול עיראק. היו שם הרבה ערבים עם כלי נשק, מקלות ועוד כל מיני דברים. ראיתי אותם מחוץ לחלון שהם רוצים להיכנס לבית והם צועקים "נעלה ונהרוג אותם". פחדתי פחד גדול, שאי אפשר לתאר אותו ואני עוד עם שני ילדים קטנים. מהפחד עלינו במדרגות לגג, אבל גם בגג לא היה מקום בטוח. ידעתי שבקומה ראשונה הם ישר יכנסו, ידעתי, כי היו כמויות של אנשים בחוץ, אנשים שבאו לבזוז ולהרוג. הגענו עד הגג ואני מסתכל… לשמחתי אפשר להגיד היו חנויות מתחת לבניין שהשכנים שעבדו שם היו אנשים מאוד טובים, היו גם חברים שלנו שהיו גם הם מוסלמים אז הם עמדו מול הדלת והם אמרו: "כאן אתם לא נכנסים", "כאן גרים אנשים עם ילדים קטנים", "אתם לא נכנסים לבית הזה", "הם לא עשו שום דבר רע לאף אחד", "לכו לכו" ואת כל זה אנחנו ראינו ושמענו מהגג.

אחרי זה ירדנו למטה החלטנו לקחת מונית ולנסוע לגיסתי שהייתה גרה במרחק חצי שעה פחות או יותר, בדרך ראינו את כל הבוזזים והאנשים שרצו לפגוע בנו וכשהגענו לגיסתי ראיתי את אותם מהומות ואפילו יותר גרוע, אז עוד לפני שהגענו לדלת החלטנו לחזור שוב פעם אל הבית שלנו. היה תוהו ובוהו היה חשש לחיים של כולם ובעיקר לחיי היהודים. משם כבר זו הייתה החלטה סופית שאנחנו עולים לישראל. מכרנו הכל חוץ מהעסק כי היה לי שותף מוסלמי אז כל העסק עבר אליו. לאחר שלושה חודשים לקחתי את משפחתי באותו הרגע שתפסו את שגרירות ארה"ב בטהראן ואנחנו בדיוק היינו במוניות וראיתי איך הם טיפסו על הקירות של השגרירות והמראות האלו עשו לי ולאשתי צמרמורות לכל הגוף.

כשרצינו לעלות לארץ היינו צריכים לעלות דרך שוויץ ושם נתנו לנו את הדרכונים בשביל לעבוד על השלטון הפרסי שאנחנו טסים לאירופה. טסנו לאוסטריה לשבועיים ואז מאוסטריה לישראל. כמה שבועות אח"כ רציתי לחזור לאיראן לנסות למכור את העסק. בגלל שלא היו טיסות ישירות מישראל לאיראן נאלצתי לחזור לאוסטריה ומאוסטריה לאיראן. כשהגעתי לאוסטריה התקשרתי לאבי שעדיין גר באיראן והוא אמר לי שאין טעם לחזור כי התחילה מלחמת איראן-עיראק והעיראקים פוצצו את המפעלים. בגלל שידעו שאני יהודי שברח מאיראן. אבי אמר לי שאם אני אחזור השלטון יהרוג אותי במקום ולכן חזרתי אל ארץ ישראל להקים בית ללא כל הכסף שהיה לי שם באיראן.

מקצוע ועיסוק

כשהגעתי לארץ ישראל הלכתי ללמוד באולפן וללמוד הנהלת חשבונות. המורה בקורס הבחין שיש לי הרבה ידע וניסיון בתחום מזה שניהלתי מפעלים באיראן והוא הפנה אותי ישר למצוא עבודה. ניגשתי לראיון עבודה במד"א (מגן דוד אדום). משנות ה-80 עד לשנת 2016, שזו השנה שיצאתי לפנסיה, עבדתי כמנהל חשבונות בסניף הראשי של מד"א בתל אביב. במסגרת עבודתי, בין היתר, ניהלתי את ההוצאות וההכנסות הארציות של האמבולנסים.

סבא שלי באירוע

יציאה לגמלאות

מאז שיצאתי לפנסיה, אני מקדיש את זמני הפנוי לבלות עם הנכדים, להוציא אותם מבית הספר, לקחת אותם לחוגים, לאוכל איתם במסעדות ובכללי לבלות איתם. אני מאוד אוהב את נכדי וכיף לי לראות אותם גדלים.

בבר מצווה של שי התרגשתי מאוד להיות נוכח באירוע.

הזוית האישית

סבא מוסא – צדקה: מאוד התרגשתי להתיישב עם הנכד שלי ולספר לו סיפורים מעברי. היה לי כיף לשתף אותו ואני חושב שזה מאוד חשוב שהוא ידע על העבר שלי ושל משפחתנו.

שי: היה נחמד לשבת עם סבא שלי ולשמוע את סיפורי עברו. זו הזדמנות מיוחדת ונדירה לשמוע על עברה של המשפחה של אימא שלי,. מקווה שיהיה שלום ונוכל לבצע טיול שורשים במדינות המדוברות.