מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייתו של סבא שמעון חמו ממרוקו

אני עם סבא בביתו
בתמונה יש את סבא חברו מורתו ואם הבית
העלייה והקשיים בהתאקלמות בארץ

שמי שמעון חמו, נולדתי בעיר קטנה במרוקו ב1949 במידלת למשפחה יהודית קטנה, בת ארבעה ילדים ושני הורים.

אבי מיכאל היה מייצר נעליים ומוכר אותם בכל רחבי מרוקו, ואני רוב הזמן הייתי בבית עם אימי רחל, ואחיי, עד שאבי היה חוזר מנסיעות של ימים רבים שבהם נסע להתפרנס מהנעליים שייצר. אני זוכר שכילד נהנה מאוד מהמשחק במים. היה לנו נהר גדול ליד הבית, ושם אמי היתה מכבסת את הבגדים, ואני הייתי משחק שם. בביקורי האחרון במרוקו, גיליתי שהנהר התייבש בגלל התחממות כדור הארץ.

עליתי לארץ ישראל במרץ 1963 כשהייתי בן ארבע עשרה בלבד. מיד כשהגעתי, אבי החליט לרשום אותי לפנימית "שפיה" שבאזור זיכרון יעקוב, שם סיימתי את לימודיי התיכוניים, ואז עברתי לעבוד ב"מתכות נצרת" (לתקופה קצרה מאוד עד לגיוס) ולאחר מכן התגייסתי ליחידת הצנחנים "נחל מוצנח".

כל זמן שהותי בארץ היה לי חבר טוב יוסי שגר ממש קרוב להורי, ושנינו היינו נפגשים בשבתות ומחליפים חוויות מהפנימייה (הוא היה בפנימיית "ניר העמק" ואני "בשפיה"). יוסי היה גם במקרה בן הדוד של סבתא שושי, ויום אחד בשנת 1964 הגעתי עם יוסי לבית של בת הדודה שלו,  שהגיעו לארץ לביקור באותה שנה, וכך סבתא שושי ועוד כמה נערות ונערים, הפכו לחבורה שכונתית, איתה נפגשנו בכל הזדמנות, והיינו מטיילים יחד ונהנים יחד. התאהבתי בסבתא שושי, והקשר שהלך והתחזק, הפך מקשר חברי לקשר רומנטי ובשנת 1967 כבר היינו זוג ממש. שנינו היינו האהבה ראשונה אחד של השניה.

עם עלייתי לארץ, היה קשה מאוד להורים שלי, שהיו להם מקצועות מסודרים בחוץ לארץ, וכשהגיעו לכאן הם לא עסקו בעיסוק הקודם שלהם, והתקשו מאוד להתפרנס. הם אומנם ידעו שהגיעו ליישב את הארץ, ולבנות אותה, ובקשו לעבוד ולהתפרנס, אך הפרנסה פה הייתה קשה ובלתי מושגת והשפיעה על רמת חייהם. כל אדם, עולה או ותיק, היה צריך להגיע ללשכת העבודה ושם היה מקבל "משימה" / עבודה ומספר ימים שהיתה נדרשת עבודה זו , וכך היו משבצים כל אחד לעבודה מתאימה.

ראיתי כמה קשה לאבי לקבל עבודה, בתחילה נתנו לו לעבוד בקק"ל, והוא היה עסוק מספר ימים מועט בשתילת עצים בהרים, בהמשך עבד בסולל בונה בסלילת כבישים. אימי היתה עובדת מעט מאוד שעות במשטרה (בניקיון). היה קושי רב מבחינה כלכלית, אך כולנו נרתמנו כדי לעזור בפרנסת המשפחה. אני הלכתי גם לעבוד תקופה קצרה במתכות נצרת כפי שציינתי קודם עד לגיוסי.

היום אני גר במושב חבר, ויש לי חמישה ילדים ושניים עשר נכדים, ואני מאושר ושמח במשפחה היפה שלי. אחד מהצמתים בחיי שהשפיעו עלי רבות היתה ההתלבטות אחרי הצבא האם להישאר בקיבוץ "בארי" ולהתפתח שם (הציעו לי תפקיד משמעותי של אחריות על המסגרייה ) או לעזוב את הקיבוץ, ולהתחיל את חיי כאדם בוגר. שוש שהיתה האישה המשמעותית והחשובה לי, לא רצתה לחיות שם, והרצון לעזור להורים שלי. שני אלו השפיעו עלי, וקבלתי החלטה לעזוב למרות אהבתי לקיבוץ, להתחיל את חיי ולבנות את משפחתי קרוב להורי ולמשפחתה של אשתי.

בתוך מסכת חיי היה לי חלום גדול, להיות אומן שלומד אומנות ויוצר דברים יפים, אך בגלל שאני ומשפחתי וגם המדינה שלי- מדינת ישראל, היתה צעירה, והיה צריך לשמור עליה ולחזק אותה, התגייסתי לצבא לחייל הצנחנים ונדרשתי שם לכוח פיזי גדול. השירות בצנחנים היה משמעותי וחשוב לי, וכשהשתחררתי מיד התחתנתי. הייתי זקוק לכסף ולכן ונדרשתי לעבוד (למרות שרציתי ללמוד אומנות בצורה מקצועית) אך הבאתי את עצמי לידיי ממוש בעבודתי כמסגר, שם ביצעתי אין-ספור עבודות אומנות, עבור אנשים פרטיים ועבור הרשות המקומית של נצרת עילית (היום נוף הגליל) כאומן מסגר.

הזווית האישית

סבא שמעון: היה לי כיף ללמד את הנכד שלי את קורות חיי, לשתף אותו בסיפורי חיי, ולספר לנכד יניב על עברי. המפגשים בבית הספר היו מעניינים ומרגשים. בית ספר שגיא היה מכניס אורחים וקיבל את הסבים והסבתות בנדיבות ובסובלנות.

יניב: היה לי כיף להיפגש עם סבא בבית הספר, ולשמוע על עברו. שמחתי לראות ולעשות עם סבא את הפעילויות המשותפות. היה מרגש לשמוע על עלייתו לארץ ממרוקו, על כוחותיו הנפשיים להשתלב בארץ ישראל, ועל אהבתו הגדולה לארץ.

מילון

נחל מוצנח
גדוד נח"ל מוצנח 88 היה גדוד סדיר בחטיבת הצנחנים 202. החיילים אשר שרתו בגרעיני הנח"ל השונים נהגו לעבור מהיאחזות לאימוני חי"ר במסגרת גדוד האימון המתקדם.(אתר הצנחנים)

ציטוטים

”הם אומנם ידעו שהגיעו ליישב את הארץ, ולבנות אותה, ובקשו לעבוד ולהתפרנס, אך הפרנסה פה הייתה קשה ובלתי מושגת והשפיעה על רמת חייהם“

הקשר הרב דורי