מאגר סיפורי מורשת

שמי יהונתן, במסגרת מעורבות חברתית בתכנית הקשר הרב דורי, אשתף אתכם בחייו של סבא שלי מאיר, אני מקווה שתהנו במהלך הקריאה.

סבא מאיר נולד בשנת 1942 במרוקו בעיר מרקש. משפחתו של אביו הייתה גדולה והיו לו שישה אחים. סבא מאיר למד עד כיתה ו', ואחר כך הלך לעבוד כדי לעזור לאבא שלו יצחק קדש לפרנס את הבית. בשנת 1956, כאשר היה רק בן 18, הוא עלה לארץ בעזרת אוניית מעפילים. כשהגיע לארץ, הכיר את מרים בן חיים ז"ל, היא באה ממרוקו מהעיר פאז. הם התאהבו, ונישאו והביאו לעולם חמישה ילדים.

זכרונות מהילדות

סבא מספר: "למדתי בבית הספר השכונתי בעיר מרקש. היו לי שלושה חברים טובים מאוד שגרו בשכונה שלי, הם לא היו יהודים ונאלצתי להיפרד מהם כשעליתי לארץ. ממה שאני זוכר, למדתי בעיקר ערבית צרפתית וחשבון. המורים נתפסו כבני אדם מכובדים והיינו צריכים לקרוא להם בשם המשפחה ולא בשם הפרטי. היו עונשים אבל לשמחתי הייתי ילד טוב ולא הסתבכתי באיזה עונש כלשהו.

הייתה תלבושת אחידה לכל התלמידים. לצערי במשך כל הילדות שלי לא היה טיולים או מסיבות כלשהם, המקצועות שהכי אהבתי הם בעיקר צרפתית וחשבון כי הייתי טוב בהם. המאכל שהכי אהבתי בילדות היה הקוסקוס שאימא שלי הייתה מכינה לי. לסיכום, הילדות שלי הייתה כיפית ומהנה, אבל החלק הקשה היה המעבר לארץ ישראל והפרידה המחברים ובכלל מהמדינה שנולדתי בה, עזבתי את מרוקו עם המשפחה, השארנו מאחור את כל הרכוש שהיה לנו שם. עם זאת, מה שאני הכי גאה בו הוא שהקמתי בארץ משפחה גדולה ורחבה והיום יש לי שלושה נכדים.

יש לי חלום

החלום העיקרי שלי היה אצלי מגיל קטן: רציתי שתהיה לי משפחה גדולה מלאת ילדים ונכדים. הצלחתי להגשים את החלום הזה – כיום יש לי שלושה נכדים ונין אחד בדרך. אני מודה לה' שהצלחתי להגשים את החלום הזה. גם אני כשהייתי קטן – היו לי הרבה אחים ואחיות ובגלל זה רציתי שגם הילדים שיהיו לי יזכו למשפחה גדולה – להרבה אחים ואחיות, כי זו הייתה עבורי חוויה מדהימה שיש הרבה אחים במשפחה.

אבל מה שלא הצלחתי להגשים הוא להיות רופא. מגיל צעיר התעניינתי ברפואה ורציתי להציל אנשים, אבל בגלל קשיי הסתגלות בישראל וקשיי השפה לא הצלחתי להגשים חלום זה לצערי.

תקופת הקורנה

תקופת הקורונה הייתה קשה עבורי ובמיוחד הבידוד מהמשפחה, כי לפני הקורונה היה נהוג אצלנו במשפחה שבאים אלי לקידוש וזה רגע מאוד מרגש עבורי – מדי שבוע לראות איך הנכדים שלי גדלים ולשמוע איך עבר להם השבוע, פתאום כל זה נעלם, צריך להשתמש בזום כדי לתקשר עם הנכדים שלי והילדים שלי. היה לי מאוד קשה להבין איך כל העולם של הטכנולוגיה מתנהל, והלבד היה מאוד קשה, וגם הפחד של להידבק במחלה וחס וחלילה למות ממנה, הפחיד אותי מאוד לצאת מהבית ולפגוש את הנכדים, את הילדים שלי. למרות שהדבר החיובי בתקופת הקורונה הוא שהיה יותר זמן פנוי, למדתי על עצמי ופיתחתי כמה תחביבים חדשים, למשל אפייה, סריגה ועוד. אבל לאחר שנגמרה מגיפת הקורונה חזרנו כל המשפחה לעשות קידוש ביחד והכל חזר לקדמותו..

געגוע

התקופה הכי טובה בחיים שלי היא הילדות שלי ואליה אני הכי מתגעגע. אני זוכר את הריחות של הבית בכל ימי שישי, את האוכל, החברים שלמדו איתי בשכונה… הלוואי והיייתי יכול לחזור לתקופה הזו בגלל כמה סיבות: המשפחה המורחבת שלי נשארה במרוקו ולא עלתה לארץ והיייתי מאוד קשור אליהם, בכל יום שישי הם היו באים לבית שלי לקידוש. התרבות במרוקו אחרת לגמרי מאשר התרבות בארץ, במרוקן יש מבחר גדול של אוכל, תבלינים. אני זוכר בגעגוע את החברים שהיו לי מאז שאני זוכר את עצמי כשהייתי ילד קטן, למורים, להפסקות. לכל אלו אני מאוד מתגעגע. אשמח לחזור למרוקו בהזדמנות.

חפץ מיוחד

החפץ המיוחד שבחרתי לספר עליו הוא שעון שההורים שלי העניקו לי אותו במתנה. חפץ זה עבר מאב לב והיה דבר סמלי מאוד. אצלנו בבית הוא ייצג את המשפחה של סבא, מדובר בשעון די ישן עם מחוגים, לא משהו יוקרתי, אבל הוא מסמל אצלו את הדורות במשפחה. היה נהוג לתת את השעון הזה לבן שהגיע לגיל מצוות, וגם אני קיבלתי את השעון הזה, ושמרתי עליו גם כאשר עליתי לארץ. הוא אחד מהפרטים ששמורים אצלי מאוד בקפידה מתקופת הילדות, בגלל שאני עליתי בעלייה בלתי לגאלית, אז ממש היינו צריכים לקחת איתנו רק כמה דברים קטנים ולעלות על האונייה. הורשתי את השעון גם לילדיי ולנכדיי.

הזוית האישית

יהונתן הנכד המתעד: החוויה לראיין את סבא שלי במסגרת התכנית הייתה חוויה מעניינת מאוד ובאמצעותה הכרתי את סבא שלי השנה כמו שלא הכרתי אותו בעבר, הכל בזכות הקשר הרב דורי. יצא לי גם כמה מפגשים לבוא סתם בשביל הכיף אל סבא, בלי קשר למעורבות חברתית, כדי לדבר עם סבא שלי לשם ההנאה.