מאגר סיפורי מורשת

שמי זמיר חורי, ואני סבו של עילאי בבלר.

שמה של אמי דורין חורי ז"ל ושם אבי אליהו חורי שיבדל לחיים ארוכים. לי ארבעה אחים: דינה, כרמין, רחל ומרדכי. הורי, אחותי דינה ואנוכי ילידי עיראק ושאר אחיי נולדו בישראל.

הסיפור שאני, זמיר חורי רוצה לספר הוא על אבי היקר (סבא רבא של עילאי) אליהו חורי, אבי נולד בעיראק בעיר בגדאד, למשפחת סוחרי בדים.

עקב אנטישמיות גדולה ופרעות שעשו ליהודים על בסיס יומי שכללו התעללויות, מכות, העלבות השפלות והכל רק בגלל העובדה שאבי, משפחתו וחבריו היו יהודים. החשש והפחד היו גדולים מאוד… הליכה ברחוב או בכלל לדבר בשפה העברית היה כמעט בלתי אפשרי. בתי כנסת ובתים פרטיים של יהודים הושחטו ונעשה בהם ונדליזם גדול. התחושה הייתה לא פשוטה וחוסר הביטחון האישי גבר מיום ליום, לכן החליט אבי לעלות עם כל המשפחה ארצה.

העלייה לישראל

כשנודע לממשלת עיראק שאנו עולים לארץ, החליטו להחרים להורי את כל רכושם, כולל הבית, החנות, כלי הכסף והזהב וגם את כל התמונות המשפחתיות. ממשלת עיראק הרשו לנו לקחת רק מזוודה אחת גדולה עם בגדים בלבד.

בשנת 1951 עלינו אבי, אמי, אני בן שנה וחצי ואחותי דינה בת חצי שנה לארץ ישראל במטוס תובלה אנגלי.

כשנחתנו בארץ ישראל לקחו אותנו במשאיות גדולות למחנה אוהלים בקיסריה, שם היינו שלושה חודשים, בתנאים קשים מאוד, הקצו לנו מעט מזון והתנאים הסניטריים היו בלתי הגיוניים…פשוט מחרידים. לאחר שלושה חודשים אבי וסבי קנו בית בחולון, שהייתה בזמנו ברובה חולות. גרנו בסמוך למעברת צפרירים.

אבי גוייס לצבא לכמה חודשים בלבד היות והיה נשויעם שני ילדים. לאחר שחרורו התחיל לעבוד בסלילת כבישים ומדרכות למרות שלא היה רגיל כלל לעבוד בעבודת כפיים פיזית וקשה. לאחר כמה חודשים בעבודה הציעו לו לעשות קורס בנאים שסיים אותו בהצלחה. כאשר סיים את הקורס החל לעבוד בתור בנאי בחברת סולל ובונה והיה שותף בבניה של שכונת תל גיבורים בחולון, שיכון ותיקים עממי וגם את שכונת אגרובנק.

אבי עבד קשה מאוד ואמי הייתה מספרת לנו שכל יום שחזר הביתה מהעבודה היא הייתה מורחת לו משחה על היבלות בידיים. אבי לעולם לא התלונן להיפך, תמיד אמר לאמי שהוא שמח וגאה להיות בדור החלוצים שבונה את הארץ.

המצב הכלכלי היה קשה מאוד וגרנו בבית של שני חדרים וחצי 12 נפשות. זו הייתה תקופת הצנע במדינה, כולם קיבלו הקצבת מזון בתלושים, בגדים ונעלים הינו קונים לנו רק פעם בשנה בחג הפסח.

תמונה מעברי בצבא

בתקופתי שיחקו בגוגואים, גולות  ומחניים. החוויות האהובות עלי מבית הספר: הפסקות שיוציאם להפסקות ומשחקים. כעבור כמה שנים אבי ודודי (אחיו של אבי) פתחו מפעל לייצור בלוקים ועשרות רבות של בתים בחולון נבנו מהבלוקים שיוצרו במפעל שלהם.

אבי עבד במפעל עד גיל 90 וכיום הוא בן 96 והולך בכל יום לקאנטרי בחולון כשאנחנו דואגים לכל מחסורו ועוטפים אותו באהבה ענקית.

הזוית האישית

עילאי: החוויות שלנו, כיף להכיר וללמוד על סיפור עלייתו של סבי זמיר לארץ ישראל. אהבתי להכיר וללמוד על סיפורו של סבא רבא שלי אליהו ועל הקשיים שהיו למשפחה בתחילת הדרך בארץ. זכיתי לדעת ולהבין שכלום אינו מובן מאליו. הדרך להצליח להקים משפחה גדולה, לבנות את הארץ כדור החלוצים ולחיות באושר ובשמחה. אני רוצה לאחל לסבי היקר בריאות, שמחה, נחת, אושר ושתמיד יבוא לבקר ולשחק איתי בבאר יעקב. אני לומד הרבה מסבא, אוהב ומעריץ אותו מאוד.

סבא זמיר: המפגשים של התוכנית הזו גרמו לי עונג רב וחוויה גדולה. בפגישות אלו למדנו, אני ועילאי דברים חדשים שלא ידענו אחד על השני בכל מיני תחומים, זה חיזק יותר את הקשר ביננו. אני מאחל לעילאי, קודם כל להמשיך ולעשות חייל בלימודים, להיות תמיד שמח, מאושר ולהגשים את כל משאלות לבך. תמשיך להיות כמו שאתה, ילד נבון, חכם וטוב לב שתמיד מתנדב לעזור לזולת. אני אוהב אותך עד הרקיע.