מאגר סיפורי מורשת

ההחלטה ששינתה לסבא את החיים: לעלות לבד בגיל צעיר ולהשאיר מאחור הכל!

סבא דוד הוא אבא של אבא שלי, יניב, ובחרתי בו כי הוא עלה בגיל 16.5 לבד בלי משפחה ובלי חברים, ולמרות כל הקשיים הוא הצליח!!!  אני הנכד השני שלו מבין שישה נכדים. סבא דוד יליד 8 לאפריל 1939. הוא נולד בטנג'יר להוריו כוכבה וברוך ז"ל. היו לו שני אחים גדולים, הבכור משה ואחות בשם לוס. השפה בה דיברו בביתו הייתה ספרדית וזו השפה שמלווה אותו עד היום. הילדים של אחותו גרים במדריד והם מדברים איתו בשפה הזו.

הוריו היו בעלי פנסיון שבו לנו תיירים. סבא דוד זוכר שאחרי בית הספר הוא היה עוזר בפנסיון. סבא דוד גר ברחוב איטליה קרוב לבית ספר אליאנס, בית הספר שבו למד. הוא זוכר שבית הספר היה גדול ובנוי משתי קומות ולבית הספר היה מגיע בחליפה ועניבה. במסגרת לימודיו למד שפה נוספת, צרפתית.

בגיל 15 הצטרף לתנועת הנוער AIT ראשי תיבות של הצופים הישראלי של טנג'יר. כחלק מפעילות התנועה היו מגיעים נציגים מהארץ לספר על מדינת ישראל וכמה חשוב לעלות לארץ אחרי מלחמת העצמאות ושמדינת ישראל זה המקום אליו צריכים להגיע כל היהודים. הנציגים הבטיחו שכל מי שיעלה לארץ ידאגו לו והוא לא יהיה לבד. אחרי שסבא דוד שמע את כל הסיפורים הוא החליט שהוא רוצה לעלות לארץ. הוא פנה להוריו ושוחח איתם לגבי העלייה ארצה אך הם התנגדו. הם לא רצו לעלות ולא חשבו שהוא כנער בוגר צריך לעלות לבד. סבא דוד לא הפסיק לחשוב על הרעיון לעלות לארץ והתעקש מול הוריו שאם הם לא רוצים לעלות שלפחות יאפשרו לו. הוריו, חשבו שההתעקשות נבעה מזה שהם אמרו לו "לא" ושאולי אם יגידו לו כן הוא יוותר על כך. כי איך ילד בגיל כזה יסתדר לבד בלי אף אחד. זאת בעצם הסיבה שהם חתמו על הטופס. מרגע שהוריו חתמו על הטופס ועד שיצרו איתו קשר עברו חודשים. סבא והוריו חשבו שכל נושא העלייה לא יצא לפועל. אבל, בסוף ינואר 1956 יצרו איתו קשר מתנועת העלייה ואמרו לו שהגיע הרגע ועליו להגיע למחרת לנמל בטנגיר והמסע לארץ ישראל מתחיל.

הוריו התנגדו ובקשו ממנו שלא ייסע. הם כעסו ואפילו רבו איתו. אחותו גדולה לוסי שבינתיים התחתנה והייתה עתידה לעבור למדריד עם בעלה, הבינה אותו ואת הרצון שלו לעלות לארץ. היא עזרה לו להכין את המזוודה וליוותה אותו לנמל. סבא זוכר שהמזוודה לא הייתה גדולה אבל היו בה תמונות ומזכרות מהבית. הוריו לא הסכימו ללוות אותו הם חשבו שפעולה זו תשפיע עליו ותגרום לו לוותר על הרעיון אבל זה לא קרה.

סבא עלה על האוניה מטנגיר למרסיי, הפלגה שלא לקחה הרבה זמן. הוא זוכר שהוא עלה לאוניה עם החליפה של בית הספר ושהיו הרבה משפחות ומעט מאוד נערים כמוהו שעלו לבד. כשהגיעו למרסיי, לקחו אותם למחנה עלייה, ושם חילקו את האנשים שהיו באונייה לקבוצות. את כל המשפחות שיכנו במקום אחד ואת הנערים והרווקים אכסנו בבניין נפרד. השהייה במחנה הייתה ארוכה, כשלושה שבועות, וכל הזמן המתינו לרגע שבו יודיעו להם שהם ממשיכים במסע לארץ ישראל.

אחרי שבועיים במחנה, סבא דוד זוכר שקוראים לו ואומרים לו שמחפשים אותו. הוא מגיע למשרדים של המחנה ורואה שם את הוריו. הם מבקשים ממנו לחזור איתם הביתה ואף טוענים שהמעשה הוא בלתי חוקי כי הוא קטין אך סבא דוד מסרב לחזור והנציגים אומרים להוריו שזה חוקי כי הם חתמו על הטפסים. המפגש ביניהם זו בעצם הפעם האחרונה שסבא ראה את הוריו. אחרי הביקור סבא מבקש שיקדימו את עלייתו ארצה ולא יתנו לו עוד לחכות. ב 23.2.1956 סבא עלה על אוניה בשם "נגבה" ממרסיי לארץ ישראל. סבא זוכר שההפלגה הייתה מאוד קשה. הוא אפילו הגדיר את ההפלגה כ"גיהנום" המים היו מאוד סוערים. הוא זוכר שכל הנוסעים סבלו מבחילות, הקאות וכאבי ראש עזים. אחרי שבעה ימי הפלגה הם ראו באופק את האורות של העיר חיפה ופתאום כולם הרגישו טוב והחלו להתרגש.

כשהאונייה עגנה בנמל לקחו את כל הנוסעים למחנה שער העלייה בחיפה. גם שם כמו במרסיי חילקו את הנוסעים בין המשפחות לבין אלו שעלו לבד. את המשפחות ישר לקחו ופיזרו והוא המתין לנציגי עליית הנוער. אחרי כמה ימים הנציגים הגיעו ואמרו לו שבגלל שהוא צעיר הוא ישלח לקיבוץ. נתנו לו לבחור בין שלושה קיבוצים: דורות, גבעת ברנר ואפיקים. סבא שלא הבין את השפה ולא ידע מה זה קיבוץ הסכים. הוא רצה להרגיש שייך, לא להיות לבד יותר וללמוד את השפה. הוא שאל מישהו במחנה לאיזה קיבוץ כדאי לו ללכת והוא המליץ על דורות כי יש שם מפעל ברזים כך שזה קיבוץ שיוכל לעבוד בו. סבא זוכר שהנסיעה הייתה ארוכה מאוד והדרכים לא היו כמו היום. הוא עלה על משאית בלי חלונות אבל מידיי פעם הציץ וראה נוף שלא היה מוכר לו. הוא הגיע בשעות אחר הצהריים לקיבוץ ביחד עם נערים נוספים שהצטרפו לנסיעה. בהתחלה הביאו אותם למרכז הקיבוץ ואז הראו להם את המגורים שלהם שהיו ממוקמים בריחוק ממרכז הקיבוץ וזה הבדיל אותם משאר אנשי הקיבוץ. ההתאקלמות הייתה לו קשה. ההסדר היה שהם לומדים 4 שעות ביום ואחרי זה עובדים במשק ועוזרים בכל מה שנדרש.

סבא לא נשאר הרבה זמן בקיבוץ. בגיל 17.5 בשנת 1957 הוא התגייס לצבא ושירת בגולני. סבא שלי אף פעם לא וויתר למרות שהיה לו קשה והוא היה לבד בלי משפחה וחברים. סבא דוד התחתן בהמשך עם סבתא גקלין ז"ל ונולדו לו שני ילדים ואבא שלי הוא הבכור.

סבא דוד הוא סבא טוב שתמיד מחייך ויודע לתקן כל דבר שמתקלקל.

כששאלתי אותו האם הוא היה משנה משהו בעלייה הוא אמר שכן: "הוא היה צריך לשכנע את ההורים שלו לעלות ביחד איתו כי אין כמו משפחה!!!"

זה סיפור העלייה של סבא דוד שלי וזה הדרכון שאיתו עלה לארץ

הזוית האישית

מאוד נהניתי לחקור על השורשים שלי. סבא במהלך הריאיון מאוד התרגש ושסיפר על הוריו בכה. וזה מתקשר למה שסבא אמר שבסוף אין כמו משפחה