מאגר סיפורי מורשת

שמי, מעיין אלוש, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי, יעל ז'טלני. את סיפורה של סבתא יעל, תיעדנו יחד בשנה שעברה בתוכנית. הסיפור בשם: "מפגש הדורות של יעל ז'טלני". השנה, בחרנו, סבתא ואני לתעד את סיפורו של סבא רבא שלי, אבא של סבתא, שנולד בפולין לפני השואה, ועלה לארץ כחלוץ בעלייה השלישית בשנת 1929.

סבא רבא שלי – יעקב מרום

"פנציק"

בילדותו סבא רבא שלי למד ב"חדר" בבית של הרבי, וכבר בגיל שלוש למד לקרוא. הילדים ישבו על המיטה של הרבי ומסביב לשולחן האוכל, והרבי לימד את האותיות, ובינתיים גם אכל ונתן לאכול לעז שגרה איתם. אם ילד לא הקשיב או לא ידע לענות על שאלה, הרבי היה מכה אותו עם המקל שלו על הידיים. החדר היה באחת הסמטאות המלוכלכות והמסריחות ביותר בעיירה. הדרך הארוכה עד החדר הובילה לאורכה של העיירה. בסמטה הצרה לבית הרבי הייתה תעלת מי שופכין ששפכו לתוכה לכלוך. הבתים היו קטנים וישנים, וחלונותיהם נמוכים ובקלות אפשר היה לראות מה קורה בתוך הבית.

סיפורו של סבא רבא כפי שהוא סיפר לסבתא יעל

"פחדתי מאוד מפני החדר ולרבי היה מעין פנציק" (שזה רצועות עור מחוברות למקל) וזה שימש להכאת הילדים שלא ידעו לחזור על השיעור, אבל במשך הזמן למדתי לקרוא וגם להתפלל. התפילות שלמדתי היו "קריאת שמע" שקוראים אותה כל ערב לפני השינה, וגם "מודה אני לפניך", שאומרים בבוקר, וגם "ברכת המזון" שאומרים אחרי האוכל. התפללנו עם "הסידור", שזה הספר היחיד שממנו למדנו לקרוא. אפילו שהייתה לי טעות היה עוזר לי לחזור על זה עוד פעם כשהרבי היה אומר: אתה יודע! אתה יודע!

את הרבי הזה כיבדתי יותר מכל המלמדים שהיו לי אחר כך. הוא התרגז רק כשהפרענו בזמן קריאת התפילות וגם אז לא הכה את התלמידים והפנצ'יק היה מונח על ידו רק לשם הפחדה. לרבי קראו: וולף הרש. הוא היה עם זקן אפור רחב וארוך. הכיפה על ראשו הייתה עשויה בד שחור ומגוהצת מכל הצדדים ומונחת באמצע ראשו. הוא לבש מעיל קטיפה ארוך, גרביים לבנות עד חצי הרגל וכובע פרווה שחבש בשבתות וחגים.

אשתו הייתה מגישה לו מגש עם אוכל בכל בוקר בזמן שגם התלמידים הוציאו את ארוחת הבוקר שלהם. ראשה של האישה היה עטוף במטפחת לבנה קשורה מתחת לסנטר והיא הייתה מאחלת לנו "בתאבון". היינו כשלושים תלמידים וישבנו מסביב לשולחן הארוך והמיטה. כל התלמידים היו מבתים עשירים. היה עוד מלמד בעיירה שתלמידיו באים מבתים עניים אבל התלמידים משני החדרים לא התחברו אף פעם.

כשסיימתי את ה"חדר" הזה עברתי ללמוד אצל יוסל הארוך וזה היה אחרי גיל חמש. יוסל נקרא ארוך מפני שהיה גבוה והוא לימד אותי תורה ואחר כך גמרא במשך שלוש שנים. זה היה כמו בית ספר יסודי. כשהתחלתי ללמוד אצל יוסל הארוך הייתי בן שש. אצל הורי זה היה יום משמעותי. אימא הזמינה יומיים מראש את חנה האופה ואפו בתנור שלנו עוגות ועוגיות במשך יומיים רצופים. אותי הלבישו בבגדים יפים וקישטו אותי בשרשראות זהב משני צידי החזה ואותו דבר עשו גם  לזלמן חברי והלכנו זוגות זוגות ברחוב מן החדר, ואחר כך מביתו של זלמן, הרבי בחן אותי לפרשת "ויקרא" ואחר כך אכלנו ושתינו, תצפתנו ושחקנו והמשכנו לביתו של זלמן. שירים לא שרו כמו שנוהגים היום. את היום הזה והשמחה הזאת בביתנו עם סבא יודל הדודים והדודות לא אשכח כל ימי חיי. עוד שמחה כזאת חגגנו ביום הבר מצווה שלי אחרי שבע שנים.

כשאני כותב על זלמן אני מוכרח לספר על הוריו, שהיו דוגמא רעה לשידוכים בזמנים ההם. אביו היה יהודי נאה, מעוטר בזקן שחור ומבריק, עינים שטוב לב נראה מהן, וחיוך בין שפתיו. איש גבוה היה האיש ונעים. הוא הגיע לעיירה שלנו על ידי שדכנית לפי הוראת הבנקאי הידוע בעיירה ששמו משה קמיל. רב משה קמיל היה אבא לשתיי בנות, שלגדולה קראו צירל. פישל שמחה היה מנהל פנקסים, וחיפש לעצמו אישה עם נדוניה, כדי לייסד עסק מכניס פרנסה. היות שרב משה קמיל היה זקוק למנהל פנקסים, שיהיה אחד מן המשפחה, כדי שסודות הבנק לא יפורסמו, הוא הסכים. פישל שמחה סגר את עיניו, ונכנס לחופה עם צירל. כרגיל, כל הצרות מתחילות אחרי החתונה. היא מיררה לפישל את החיים. לא רק שהייתה נמוכה חצי מפישל, היא הייתה גם רזה, והייתה לה רגל אחת הרבה יותר קצרה מהרגל השנייה, וגיבנת מן הצד הנגדי. כאב לי הלב על זלמן, שהוא בן לאם מסכנה כזאת, שהלכה בבית כמו ברווזה פצועת רגל. מתוך רחמים ויתרתי לו תמיד במשחקים שיהיה לו מעין פיצוי על סבלו הנפשי.

המשחקים שלנו בחדר של רבי יוסל היו שונים. שחקנו בכפתורים וגם בקלפים. עשינו מרצועות קרטון ציפורים, מכנסים, ועוד משחקים. והייתי מחליף את התעשיה שלי בעיקר לכפתורים. במשחק הבא עיזים וזאבים, הכפתורים הגדולים היו זאבים, והעיזים היו גרעיני תירס או שעועית. והיינו משחקים בכל מקום בפנים או בחוץ ואפילו בזמן שהלכנו הביתה אם לא ירד גשם. לעומת החדר הקודם שהיה שקט ונח, החדר של רבי יוסל היה לגמרי לא נעים, ולפעמים התנהג הרבי אפילו באכזריות כלפי התלמידים. עם אשתו היו לו מריבות כל פעם שנפגשו בתוך החדרים החשוכים, בגלל החלונות הקטנים. כשהוא כעס היה מכניס את קצה הזקן האפור לתוך פיו ולועס אותו. לא היה קשה לגרום לרבי יוסל שיכעס. הוא ממש הזמין את הכעס, הוא אהב לכעוס. כאשר שאל את אשתו אם היא גמרה לבשל את הצלי, והיא לא ענתה, היה מכניס כמעט חצי מזקנו הארוך לתוך פיו והיה נובח כמו כלב שרואה מקרוב חתול. קרה פעם שזרק לאשתו את הצלחת על הראש והאישה המסכנה הבטיחה שלא תשוב לדבר עם השכנה. לא היה לאישה הרבה מה לעשות. ילדים קטנים לא היו להם חוץ מבן אחד, שהיה כבר אחרי בר מצווה ואף פעם לא היה בבית. בכל בוקר הלכה פסיה לעשות קניות וחזרה עם סל מלא מצרכים. רבי יוסל ידע לאכול ואפילו בכמויות. לעיני כל התלמידים היה גומר צלחת אחרי צלחת, ומנגב בשרוול מעילו את הפה. אז היינו מתחמקים החוצה למורד ההר ומשחקים במה שהתחשק לנו, מזיעים ומלוכלכים היינו חוזרים לתוך החדר, וכל אחד היה מוכן לקבל מכות מן המקל, שהיה על השולחן. המקל היה גמיש ומבריק והיה בתנועה כמעט כל הזמן.

הרבי היה מכה את התלמידים במקל על הגב, על הידיים, על כפות הידיים, ולפעמים אפילו על הפנים. הקורבן הראשון שזכור לי היה חבר טוב שלי ששמו יוסל, שיחד היינו אוספים ניירות ומשחקים בהם. פעם ביום שישי, אחרי שכל התלמידים נבחנו בפרשת השבוע והלכו, נשאר יוסל האחרון לבחינה, ואני חיכיתי שנלך יחד הביתה. יוסל התקשה בידיעת הפרשה ,והרבי שהיה כנראה נרגז, הוציא את כל כעסו על הילד, שלא היה מי שיגן עליו, והרביץ לו בלי רחמים בגב, בידיים וברגלים, איפה שרק מצא. התחננתי בפני הרבי בדמעות שיפסיק להכות אותו, הבטחתי לו שאני אחזור איתו כמה פעמים על הפרשה עד שידע אותה. אבל לשמוע את הילד צועק ובוכה, ולולי האישה ששמעה בחוץ את המכות והבכי, באה בריצה להגן עליו. מזל שכך אחרת הוא היה מטיל בו מום. שעה ארוכה ישבנו במטבח, הרבנית השיבה את רוחו במים קרים, ובקשה ממני ללוות אותו עד הבית.

יוסל יותר לא בא ל"חדר" הזה. אביו תפס את המלמד ברחוב ובקושי הפרידו ביניהם. הוא צעק לו גזלן, רוצח, שיכור, וזרק עליו אבן. האבן בנס לא פגעה בראשו. במקרה השני אני בעצמי הייתי הקורבן. וכך זה היה. סבא יודל עם שני בניו הצעירים בא בבוקר לאיזה עניין. הוא נשאר אצלנו כל היום. שמחנו מאוד כולנו, אבא הרשה לילדים באותו יום לא ללכת לחדר, סבא יודל הכניס תמיד שמחה לבית. דמותו הגבוהה, זקנו הלבן, ולחיים אדומות עם העיניים הצוחקות השפיעו עלינו שמחה רבה וככה נשארנו, נהנים שעה ארוכה אחרי שנסע ואבי שחיבב וכיבד אותו מאוד היה אומר "כאשר יודל נכנס לבית, נכנס אור לבית. לפני שהתכונן לנסוע היה מוציא את ארנקו, ומחלק לכל ילד מטבע, וכל אחד נשק לו וחיבק אותו.

למחרת בבוקר פחדתי ללכת לחדר, כי ידעתי שהרבי לא ירפה ממני. אבא שלח את יוסל אחי ללוות אותיות ולהסביר לרבי מדוע נעדרתי מן החדר."

זהו קטע מתוך הסיפור שסבא רבא סיפר לסבתי יעל, על חווית לימודיו ב"חדר".

סבא רבא יעקב מרום בצעירותו

החלום של סבתא יעל

החלום שלי… הוא לראות את מדינת ישראל מתאוששת מן הכאוס והשכול, לראות את בני ונכדי גדלים ומתפתחים באהבה הדדית, משכילים ומגשימים את עצמם.

הזוית האישית

יעל: אני משתתפת בחוויה הרב דורית שנה שנייה. בשנה שעברה סיפרתי לנכדתי האהובה את סיפור חיי מלווה בתמונות והשנה קראנו יחד בספרו של אבי, יעקוב, סבא רבא של מעיין, שחי בעולם אחר, בפולין, עולם שחרב לבלי שוב בשואה. קראנו על אורח חיי משפחתו, שהייתה דתית, על ילדותו ולימודיו "חיידר" החל מגיל שלוש, על חבריו, על הנוף המדהים בעיירת ילדותו, חיים שהיום אינם. אני מרגישה שהעשרתי את עולמה של מעיין בחוויה מיוחדת במינה ומאוד נהניתי מסקרנותה, משיתוף הפעולה שלה ומן ההשקעה. החוויה הרב דורית תורמת תחומי ענין ומעשירה מאוד.

מעיין הנכדה: היה לי ממש כייף להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי. השנה, זאת שנה שנייה שאני וסבתא שלי משתתפות בתוכנית, וזה היה מאוד מעניין לשמוע את סיפורו של סבא רבא שלי ועל המשפחה שלי. בנוסף, אני מאחלת לסבתי האהובה המון בריאות ואושר, ואני הייתי רוצה לומר לך שאני אוהבת אותך מאוד ושאת סבתא מושלמת.