מאגר סיפורי מורשת

סבתא יעל מספרת לנכדתה מעיין;

שמי יעל ז'טלני, סבתא של מעיין, נולדתי בבני ברק שאז לא הייתה חרדית. אימא שלי הייתה הגננת שלי והגן היה קצת דתי. אני הייתי ילדה עקשנית וחשבתי שכל הצעצועים בגן הם שלי, לכן חטפתי כל פעם בכוח צעצוע מילד אחר ואימא שלי כעסה עלי והרביצה לי. בגן אהבתי את עזרא שהיה הבן של הרופא שלי.

בתמונה, אבי ואמי

יום אחד היינו בחצר של הגן ומשהו קרה ברחוב. אימא שלי יצאה לרחוב וסגרה את השער. הילד, עזרא רצה לראות מה קורה ברחוב ואני הרמתי אותו מעל הגדר. הוא נדקר ביד מהקוצים בגדר ונזל לו דם. אימא שלי לא שאלה מה קרה? ומיד החטיפה לי כמה מכות ואני בכיתי ואמרתי אני לא אשמה כי הוא ביקש.

בדרך כלל כשהיה ריב ביני לבין ילד בגן תמיד אני הייתי אשמה וקיבלתי מכות, לכן הייתה לי בעיה לשחק עם ילדים והייתי יושבת בצד וקוראת ספר. בכיתה א' (אני הייתי המחזור הראשון בבית הספר), למדנו בחדר קטן. בהתחלה כיתה אחת ואחרי שנה הייתה גם כיתה א' וגם כיתה ב' באותו חדר. זה היקשה מאוד על הלמידה. למורה שלי קראו מלכה ואני אהבתי אותה מאוד. למדנו לקרוא מדפים. כל יום קיבלנו דף והיה צריך ללמוד לקרוא אותו. בצד היו כתובות מילים שצריך לדעת גם לכתוב. היינו הולכים לטיול בסביבה כדי לראות פרחים וחרקים. ראינו את עבודת הנמלים, הסתכלנו על ציפורים ונהננו מהטבע. ליד בית הספר הייתה גבעה שקראו לה "הר השלום". אנחנו גרנו מתחת להר והיינו עולים עליו בשעות אחר הצהרים. צמחו שם פרחי בר כמו: כלניות ונוריות והיינו הולכים לקטוף פרחים. פעם זה היה מותר.

אני גרתי בבני ברק שהייתה עיר דתית ובשבת סגרו את כל הכניסות לעיר והלכנו ברגל גם באמצע הכביש. גם כיום לא נוסעים בשבת בבני ברק ויש שומרים בכניסה לעיר.

גרנו בדירה אחת שתי משפחות. לכל משפחה היה חדר מטבח ושירותים היו משותפים. השכן שלנו היה צלם ולא היו לו ילדים לכן הם היו כמו סבא וסבתא עבורי. השכנה הייתה קושרת לי סרט גדול על הראש והשכן היה מצלם אותי הרבה לכן יש לי הרבה תמונות מהילדות. אנחנו לא היינו דתיים, אבל שיחקנו יחד עם ילדים דתיים וזה לא הפריע לשני הצדדים. אבא שלי רצה בית לעצמו ולכן הוא קנה מגרש כדי לבנות. הוא הלך בכל יום בסוף יום עבודתו למגרש והכין לבנים. הייתה לו תבנית ומכונת בטון קטנה שהוא סובב ביד. במכונה הוא הכין מלט כדי לצקת לבנים. את הלבנים הוא היה משקה כל יום כדי שתהיינה קשות. אני הייתי הולכת איתו למגרש עם נילי, בת הדודה שלי, ושם היינו משחקות ובונות ארמון מחול, בונות בתים כמו על שפת הים. באותה תקופה לא ידענו איך נראה ים כי לא היתה לנו מכונית לנסוע לים. היה קשה לנסוע באוטובוסים. בגיל שש עברנו דירה לבית החדש הייתה לו קומה אחת ומסביבו היתה גינה גדולה ובה עצי פרי כמו: גויאבה, שסק, תאנה, אשכולית, לימון ותפוז. אבי נטע גם שמונה עציי אורן בשתי שורות והם מהר מאוד גדלו והיו יותר גבוהים מהבית שבנינו.

הבית שבו גרנו עם הגינה הגדולה

ליד הבית היה שטח גדול מאוד של בורות. ליד השטח הייתה גבעה שעליה בנו את בית הספר שלנו שקראו לו בית ספר "הגבעה". בין הבית שלנו למגרש עם הבורות ולבית הספר הייתה תעלה גדולה שבחוץ התמלאה במים. אבא שלי היה יוצא החוצה ומעביר ילדים את התעלה. הוא הרים אותם על פיגום והעביר אותם. רק כעבור שנה או שנתיים העיריה בנתה גשר. בגלל שבית הספר היה קרוב לבית שלי והייתי צריכה רק לעבור את המגרש ולטפס על המדרגות שבגבעה קמתי כל יום בבוקר ברגע האחרון ורציתי כל הדרך לגבעה וכל יום הייתי מאחרת לבית הספר.

הילדים היו מסודרים בשורות למפקד בוקר ואני התגנבתי לסוף השורה כדי שלא יגלו שאיחרתי. בביה"ס "הגבעה" למדנו עד סוף כיתה ח'. בכיתה ו' הלכנו ל"צופים". בבני ברק היו רק תנועות נוער דתיות ולכן נאלצנו ללכת לצופים ברמת גן. זה היה דיי רחוק ותמיד הלכנו כמה חברות יחד כי ללכת לבד מרחק כזה היה מסוכן. בצופים היינו בגדוד הכרמל והיו עשרה גדודים. כל גדוד נקרא על שם אזור אחר בארץ. בתנועת הצופים נסענו לטיולים ולמדנו מחנאות משל:  איך להקים אוהלים משמיכות?

ליד הבית שלנו היה מגרש בו שיחקו כדורגל. הרבה פעמים בעטו בכדור לעבר חלונות הבתים שלנו. אחד הילדים שבעט היה נתן הבן של השכנה. אחרי שנים הוא התחתן עם בת דודה שלי נעמי. כשהגעתי לגיל תיכון, אבא שלי רצה שאלמד בתיכון "רמז"  בבני ברק, אבל אני לא רציתי כי אבנר בן דודתי למד בתיכון חדש בתל אביב ואני רציתי ללמוד שם. לבסוף הצלחתי לשכנע את ההורים. כל בוקר נסעתי לתל אביב באוטובוס מלא ודחוס ואחר כך עוד הייתי צריכה ללכת ברגל. יחד איתי הלכו לתיכון חדש כמה חברות כי זה היה תיכון יוקרתי. בדרך כלל הגענו ברגע האחרון והיינו רצות את הדרך בתיכון ניגנתי בתזמורת על כינור ועל ידי ישב ילד שגם הוא מבני ברק, אבל לא הכרתי קודם. שנינו נגנו בכינור. לילד הזה קראו שייקה. לאבא של שייקה הייתה חברת סרטים. בתקופה ההיא לא הייתה טלוויזיה ואת החדשות הקרינו ביומן קולנוע לפני הסרט. אבא של שייקה נסע בכל הארץ והסריט אירועים כדי להכניס אותם ליומן לפני הסרט. ליומן הזה קראו "יומני כרמל". היה מאוד מעניין באולפן, בבית של שייקה, כי שם אפשר היה לדעת כל מה שקורה. שייקה היה בתנועת הנוער שנקראה: התנועה המאוחדת" והוא הצליח לשכנע אותי להצטרף לגרעין שהיה צריך להשלים את קיבוץ צאלים.

אני בצעירותי

שייקה אהב מאוד לטיל ובזכותו התחלתי להכיר את הארץ. היינו נוסעים עם עוד חבר ששמו מיכה ומטילים בגליל ובנגב. שייקה ומיכה אהבו לרכב על אופנים ועשו טיול של כמה ימים ממטולה עד אילת. הם מצאו אתון והלכו איתה לטיול במכתשים בנגב. בגרעין שלנו בצאלים שייקה היה אחראי על העגבניות ואנחנו היינו הולכים לעבוד בהגליה בדרך הייתה שדה של אבטיחים ואנחנו קטפנו אבטיח, פוצצנו אותו על מכסה מנוע של טרקטור, ואכלנו אותו בידיים. שייקה למד בצבא לטוס במטוס והוא היה טס במטוס צילום כדי לבדוק את הגידולים בשטחים. אני אהבתי לטוס איתו. החזקתי לו את המסרטה.

אני והחברים באחד מהטיולים ברחבי הארץ

כשהסתיימה תקופת הצבא אני חזרתי הביתה ללמוד ושייקה עבר לקיבוץ גרופית ואז התחתן עם חיה מקיבוץ שפיים. נולדו להם שתיי בנות. שייקה חלה בסרטן ומת אחרי זמן קצר. המשכתי ללמוד באוניברסיטה בתל אביב והפכתי להיות מורה לתנ"ך ספרות ועברית. פעם בשנה הייתי נוסעת לים המלח וכשהייתי חוזרת נפגשתי עם ארון אח של שייקה שהיה מסיע אותי הביתה על אופנוע. באחת הפעמים התנגש בנו טנדר, הובילו אותנו לבית החולים אסף הרופא. הרופא שלי בבית החולים היה ולנטיין וכך הכרתי אותו והתחתנו.

הזוית האישית

מעיין: היה לי ממש כיף שסבתא סיפרה לי כל מיני דברים שלא ידעתי עליה, וגם זה קירב ביננו מאוד.

סבתא יעל: הקשר הרב דורי הוא הזדמנות לחזק את ההיכרות אהבה ולהעלות זיכרונות מן העבר.