מאגר סיפורי מורשת

שמי אפרים צאלח, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתף השנה אני מספר כאן את סיפורי האישי.

ילדותי בעיראק

נולדתי בעיראק לאבא ואימא שנולדו גם הם בעיראק. אנחנו שלושה אחים, אני הייתי האמצעי. גדלתי בכפר צ'יפל שבו הנביא יחזקאל קבור, אחד הנביאים מהתנ"ך, לא רחוק מהערים ששם גדלו בני משפחתי, בעיר חילי ודיואנייה. שיחקנו הרבה במחבואים על גגות הבתים, גגות שאפשר לעלות אליהם, היה מרחב גדול לשחק. היינו נוהגים לשים על הגגות כד חרס מלא מים ששמנו על הגג ואז המים היו שומרים על קור והיה כיף לשתות מהם. בדרך כלל היינו משחקים עם כל מיני בני משפחה. הם באו לבקר הרבה, היינו משפחה שכל אחד בה גדל בעיר שונה. אני זוכר שהוריי לקחו אותי להצגת תיאטרון בשם ענתר ועבלה, דומה לרומיאו ויוליה.

העלייה והקליטה לארץ

עליתי לארץ בשנת 1951 במטוס דרך קפריסין עד לארץ ישראל. הייתי בן 7, אחי הגדול היה בן 9 , ואחי הקטן בן שנה. לפני שעליתי למטוס לישראל ישבנו על הרצפה וחילקו לנו כריכים.

קצת אחרי שהגעתי לארץ עיברתתי את השם שלי מפואד (לב) לאפרים. אחרי שהגעתי התמקמתי בחיפה בשכונת נוה דוד (פעם קראו לה מחנה דוד), במעברת שער עלייה באוהלים. האוהל היה ממוצע בגודלו. הוא היה די מרווח. השתמשנו בפנסים לתאורה. אוכל בישלנו על פתיליה, מה שאימא הייתה מבשלת. היא בישלה ממש טעים מאכלים עירקיים כגון: קיצ'רי (אורז עם עדשים  כתומות, כיף לאכול את זה עם שמנת, בצל, זיתים), נהגנו לאכול אותו בימי חמישי. בימי שישי נהגנו לאכול קובה אדומה עם סלק או קובה עם דלעת. בשבת נהגנו לאכול טבית (עוף ממולא), שכל הלילה ישב על הפתיליה. בשבת בבוקר נהגנו לאכול ביצה קשה, תפוח אדמה, חצילים מטוגנים, בצל קצוץ ופטרוזיליה. (מה שנקרא היום סביח). אהבתי בעיקר קיצ'רי, אבל הכל היה טעים מאוד.

אחרי תקופה בה הייתי באוהל עברתי לצריף. בצריף היה יותר נוח, הוא היה יותר חזק, מרווח ויותר מוגן מהגשם, כי החורף היה מאוד קשה בימים ההם. בחוץ היו שירותים ומקלחות די גדולות, זה היה עשוי מפח, לשירות כולם. בחורף היה מאוד מסוכן להיות שם בגלל שהגגות של המקלחות עפו ברוח. גם בצריף בישלנו על פתיליה. שמנו רדיו, מכשיר די גדול מעץ וחיברנו אותו למצבר כמו של רכב כדי שנוכל להאזין. לפעמים כשהרדיו לא עבד נתנו לו 'כאפה' (מכה) והוא היה חוזר לעבוד. נהגו לקרוא לי "השרקן", כי אהבתי להיות על גג הצריף ולשרוק שירים עבריים כגון: רחל רחל, רומיה ויואל וגנג'י גנג'י.

בילדותי

ואז בערך בשנות השישים התחילו לבנות בתים, עברנו לבניין. הבניינים היו דומים לבתים של היום. בניין של 12 דירות או 18 דירות. בין שלוש לארבע קומות.

חיי היום יום

בנעוריי הייתי גם בצופים. היינו עושים את הפעולות שלנו בחוץ לפעמים ביערות. אהבתי מאוד את הצופים. גם אהבתי מאוד להיות בקייטנות שבהן היינו משחקים משחקים שדומים לצופים. פחות אהבנו כדורגל או כדורסל, ויותר שיחקנו גולות, חמש אבנים, קלאס, מחניים, סביבונים, כדור הקפה, דוקים, קאובואי ואינדיאני, ידיים למעלה (היינו עושים אקדחים מעץ ואז כשאנחנו רואים מישהו שמתחבא היינו צריכים להגיד "ידיים למעלה"). ומשחק שקראו לו "ריכוז" (דומה מאוד למונופול). אני אהבתי במחניים לבלבל את היריב, לגרום לו לחשוב שאני זורק על מישהו אחד אבל זרקתי על מישהו אחר.

התחלתי ללמוד עברית בארץ בבית ספר נירים ליד ביתי, אהבתי מאוד את בית הספר עשינו לפעמים הצגות, הייתי מאוד טוב בזה וגם מאוד אהבתי לשחק. הייתי הסולן של הכיתה. הכרתי חברים חדשים: תקווה מועלם, שיפרה, שושנה כדורי ובשמת אלפריח. היה לי די קל ללמוד עברית ולא היה לי מבטא. בכיתה ו' התחלנו ללמוד אנגלית, לא הייתי הכי טוב באנגלית. הסתגלתי מהר לבית הספר, גם לתלמידים, גם למורים וגם לאורח חיים יהודי בישראל. העדפתי את מנהגי ארץ ישראל יותר משל עיראק. תחביביי היו לצייר ולצבוע מפות, לשמוע מוזיקה של שירי ארץ ישראל. אחר כך אהבתי לשמוע את הזמרים אלביס, קליף ריצארד, פול אנקה וניל סדקה. אהבתי מאוד תנ"ך, היסטוריה וגיאוגרפיה.

בתי ספר

אבא שלי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בן 9. ואז נשלחתי אל פנימיה בירושלים. זה הייתה פנימיה של ילדים דתיים. למדנו לימודים רגילים אבל גם למדנו תורה. לא כל כך אהבתי להיות שם וגם הגעגועים הביתה אילצו אותי לחזור אחרי תקופה קצרה.

כשהגעתי הביתה חזרתי לבית ספר, בערך בכיתה ו'. ואז נשלחתי לפנימיה ששמה ימין אורד צארלס וינגייט, ליד ניר עציון. מאוד אהבתי להיות בפנימיה הזאת. זו גם הייתה פנימיה דתית. אהבתי להיות שם יותר מהפנימיה הקודמת, בגלל שהיינו לפעמים עושים הצגות, יותר התחברתי לילדים שם והיה יותר ספורט. אהבתי שם את התפילה בשבתות. הייתי שם בערך שנתיים. אימא הייתה לפעמים מבקרת אותי, וגם לפעמים אני הייתי יוצא לחופשות. בסוף חזרתי בחזרה הביתה, גם בגלל הגעגועים וגם בגלל שמיציתי את המקום. אחר כך חזרתי לבית הספר להשלים את כיתה ח'. לא היה לי קשה לחזור לבית הספר אפילו שלא ראיתי את הילדים שם הרבה זמן.

אחר כך למדתי שנתיים בבית ספר מקצועי (בית ספר מקצועי זה שיש כל מיני מקצועות שם שאין בבית ספר רגיל, בהדר (שם למדתי חשמל). בחרתי ללמוד חשמל בגלל שהתעסקתי בזה, אהבתי את זה מאוד וזה מאוד עניין אותי. לא למדתי רק חשמל, למדתי גם שרטוט בכללי. אבל לא למדתי שם לימודים רגילים כמו חשבון או עברית. הייתי שם שנתיים.

ואז הלכתי לנוער העובד, במטרה למצוא עבודה. שם קיבלתי פנקס עם הפרטים שלי, ואז ברגע שיש משרה פנויה הם מציעים לי ואני הולך לנסות. ואכן קיבלתי עבודה כמתלמד בחיפה בבית התעשייה במפעל אלקטרו-טרם – מפעל של תנורי חימום, גופי חימום, מלחמים מ-25 ואט עד 750 ואט (ואט זה העוצמה של המלחם). היה לי שם כיף, מאוד אהבו אותי כי תפסתי את העבודה במהירות. המנהל שם, נתן ויסמן, היה מאוד מוכשר בתחום, למדתי ממנו הרבה דברים כי לפעמים היו לו עבודות חוץ אחרי העבודה בחשמל ואני הייתי העוזר שלו, ותוך כדי העבודות איתו למדתי את התחום יותר טוב. נשארתי שם כמה שנים עד הגיוס.

השירות הצבאי

התגייסתי לצבא בשנת 1962 לחיל ההנדסה. הינו ממקשים שטחים (להטמין מוקשים כמו להטמין פצצות), ניווטים ועוד.

אני בעת תקופת הטירונות

לא הכי אהבתי את חיל ההנדסה. אחר כך העבירו אותי להנדסה בנשר. שם הייתי נהג של מפקד הבסיס. מאוד אהבתי להיות הנהג של המפקד. בשנת 1963 נבחרתי לחייל המצטיין של היחידה, מתוך 120 חיילים מצטיינים, שנשלחים לבית הנשיא, ביום העצמאות.

תחרות הנהג הטוב

הנשיא היה אז זלמן שזר והרמטכל היה יצחק רבין. נלחמתי במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון הראשונה ובמילואים הייתי במרגמות 120 מילימטר. (מרגמות זה קנה כמו של תותח. מכניסים דרך הקנה פצצה ובחלק התחתון של הקנה יש כבל משיכה, ברגע שמושכים אותו הפצצה יוצאת לדרך לפי ההוראות שקיבלנו). הטווח המקסימלי של המרגמה 120 (שזה הפצצות) הוא 6400 מטרים. אהבתי מאוד להיות שם הייתי מחובר מאוד לאנשים שם, הינו בפלוגה מסייעת. ותמיד שירתנו יחד, במשך כ-28 שנים, במילואים. עד היום אנחנו נפגשים מפעם לפעם.

החברה' שלי מהמילואים

תמונה מהמרגמות

האישה שאיתי

עם דליה חלסצ'י, אשתי לעתיד, נפגשתי בנתניה, כשהייתי כבר חייל, בערך בשנת 1962. אנחנו מכירים מגיל הנעורים מאחר שהיינו קרובי משפחה: אח של אבא שלה היה נשוי עם אחות של אימא שלי. הם נהגו לבקר אותנו מדי פעם וגם אנחנו נהגנו לבקר אותם מדי פעם. בעיקר בחגים, במיוחד בפסח.

התחלנו להתקרב יותר כשהייתי בן 21. אני הצעתי לה להתחתן בשנת 1967, והיא הסכימה. התחתנו בתאריך 3.4.1968. למעשה רצינו להתחתן ב-1.4.1968 אבל אז חשבנו שעלולים לא להאמין לנו בגלל שזה הראשון באפריל. התחתנו בנתניה באולמי רון. אהבתי מאוד את המקום. ואז נולדו לנו הילדים: אביטל הבכורה, השנייה כלנית (שהיא אימא של יובל), אליהו (אלי), ואחרונה בתי הקטנה סופית (סופה). מילדיי יש לי תשעה נכדים ונכדות ברוך השם.

הזוית האישית

יובל הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי מזמן האיכות שלי עם סבי. אני רוצה לאחל לו אריכות ימים, בריאות ואושר.

סבא אפרים: נהניתי מאוד מאוד מתיעוד הסיפור עם נכדתי. אני רוצה לאחל לה בריאות, עשייה, אהבת הזולת ונתינה.