מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית רזון אני משתתף עם סבי השנה בתכנית הקשר הרב דורי ממנו שמעתי את סיפוריו על שורשי משפחתי ועל עלייתם לארץ ישראל.

סבא אורי מספר על עלייתו לארץ – מזרות לשייכות

החיים בבוליביה

שמי אורי גרומן, סבא של עמית. הוריי, סבא וסבתא רבא צבי ואסתר גרומן, ירדו מישראל בשנת 1934 ועברו לבוליביה, מכיוון שהוריי היו זוג צעיר שהגיעו לארץ זרה ושניהם יצאו לעבוד לפרנסתם, הם הפקידו את הטיפול בי בידי מטפלת אינדיאנית, בשם מנואלה, שהייתה כמו אם עבורי כתינוק. היא הניקה אותי ולמעשה עד גיל די מבוגר שימשה לי כאם ולא מטפלת.

אבא ואימא תמיד רצו לשוב ארצה ועשו הכול על מנת להתבסס ולצבור הון על מנת שתבוא השעה ויוכלו לעלות ארצה. למעשה, אני גדלתי והתחנכתי כילד, יליד המקום כשלמדתי בבתי ספר עממיים של המקומיים, שם דיברו רק ספרדית ואת השפה האינדיאנית. רק מאוחר יותר, אני חושב שלקראת גיל שש, הוריי התחילו לגבש את התנועה הציונית הבוליביאנית ואז התקרבנו יותר ליהדות.

ילדותי בבוליביה הייתה מרתקת. חבריי היו בעיקר מקומיים ומעט מאוד ילדים יהודים מכל שכבות הגיל. הוריי אהבו מאוד לטייל בטבע והטבע הבוליביאני היה עשיר בצמחייה, בעלי חיים מיוחדים ונופים מרתקים. אבי היה אהוב מאוד על האינדיאנים ומקורב למנהיגות המקומית.

סבא אורי גרומן בילדותו (בן 10)

בשנת 1949, עם קום המדינה, הוריי החליטו לעלות לארץ ישראל. הפרידה ממנואלה הייתה כמעט בלתי אפשרית, הבכי של שנינו והחיבוקים נמשכו לאורך כל הלילה. העלייה הייתה לא פשוטה משום שהיינו צריכים לנסוע ברכבת מבוליביה לארגנטינה דרך יערות האמזונס ששרצו בשודדים. במהלך הנסיעה עצרו את הרכבת השודדים וגזלו את כספם של הנוסעים. למזלם של הוריי אחד השודדים הכיר את אבי וחס עלינו. אבי סיפר לי על הכרותו עם אותו אדם,  באחת מתקופות הפעילות שלו בדרום אמריקה, אבי הציל את חיי אחד מהוריו ולכן הוא חס עלינו.

מארגנטינה שטנו באונייה ששמה "קרגלן" לכיוון צרפת. בדרך חווינו סערות רבות בעוצמות אדירות. לעיתים חשבנו שהאונייה המטלטלת עומדת לשקוע במצולות ולשמחתנו הגענו בשלום לחופי צרפת, שם התארחנו אצל אחיו של אבי. יש לזכור שהתקופה הייתה היא מיד בתום מלחמת העולם השנייה, בצרפת היה מחסור גדול במזון ואני זוכר שאבא שלי הביא קופסאות עם סוכר מוצק וזרקתי דרך החלון את קוביות הסוכר לילדים ששיחקו בחצר הבית, ההרגשה של נתינה הייתה אדירה. שהינו בצרפת כחודשיים והספקתי לחוות עם בני דודי תקשורת בין ילדים שאינם דוברים את אותה השפה. מרתק היה שהצלחנו ליצור שפה של הבנות על ידי תנועות היד והפנים. בסיורנו ברחבי פריז ראינו עדיין את ההריסות של בנייני המגורים והתשתיות, תוצאה של הפגזות הגרמנים על פריז.

מפריז המשכנו את דרכנו לארץ ישראל. שיכנו אותנו במחנה עלייה בעיר מרסיי, לשם נקלטו יהודים מכל רחבי אירופה ממחנות ההשמדה בוכנבלד ואושוויץ. זאת הייתה פגישתי הראשונית עם הידיעה על מלחמת העולם השנייה ותוצאותיה. ילדים יתומים, אנשים חסרי משפחות, בכי בלילות, שירים נוגים עם התפרצויות של צעקות ובכי. ממרסיי המשכנו את דרכנו לארץ באונייה "קדמה". מאות יהודים שהתקבצו מכל קצבי תבל, בליל של שפות, ילדים שאין ביניהם דבר משותף ואני שעדיין מושרשים בי המנהגים הנוצרים והפגניים שבהם חינכה אותנו המטפלת ששמה מנואלה. לא הבנתי מהם הקופסאות שהגברים מניחים כל בוקר על מצחם וידיהם (הנחת תפילין), וכאן נכנסים לתמונה בחורים צעירים יפי מראה, בחורות עם צמות ארוכות ומתחילים למיין אותנו לפי מקום פיזורנו בארץ ישראל. הבחורות מתחילות ללמד אותנו שירים ארץ ישראליים. העלו אותנו על האונייה בצפיפות גדולה, אבל לנו הילדים זאת הייתה חוויה של מפגש עם בליל שפות.

כעבור שבוע ימים של הפלגה בים הגענו לעיר חיפה בארץ ישראל במלוא הדרה. הפגישה עם דודיי, אחים של אימא, ובני דודיי הייתה משמחת אבל גם חרדתית, לא ידעתי את שפתם ומנהגיהם.

תוך תקופה קצרה נשלחתי על ידי הוריי אל אחות אמי שגרה בכפר ויתקין. התקבלתי על ידי בני דודי בשמחה. יש להבין שבאותה תקופה היישוב בארץ ישראל שאף להחדיר ולהשריש את השפה העברית ולכן מנעו ממני דיבור ומחשבה בספרדית והשתדלו בכל דרך להקנות לי את השפה. גם שחזרתי הביתה, הוריי ובבית הספר בקריית ביאליק, המשיכו באותה דרך של מניעת דיבור ומחשבה בספרדית, כך שלמעשה עם השנים שכחתי את שפת האם שלי ספרדית והתקבלתי לחברה של בני קריית ביאליק כצבר לכל דבר.

בסיום כיתה ח' החלטתי להמשיך את לימודיי בבית הספר החקלאי "כפר גלים" שבעיניי ייצג את השורשיות ואהבת ארץ ישראל. בית הספר היווה עבורי את שיא השאיפה שלי לחינוך ארץ ישראלי. קיבלתי את כל הכלים ללימוד והבנת התרחשויות של איתני הטבע, אהבת החי והצומח והכשר לאדמת ארץ ישראל.

המשכתי את לימודיי בבית ספר להנדסאים "יד נתן", שם קיבלתי הכשרה מעמיקה יותר בתחום המדעים והחקלאות.

בשנת 1960 התגייסתי לשרות צבאי בחיל הצנחנים בגדוד הידוע 890, (גדוד 890, המכונה גם גדוד אפעה, הוא גדוד הצנחנים הראשון בצה"ל. הוא הוקם בשנת 1950). עברתי תקופת הכשרה קשה ומאמצת עם פעילויות לשמירת גבולות הארץ.

לקראת סיום השירות נפצעתי קשה בצניחה לא מוצלחת, בצניחת ראווה, בפני קצינים בורמזים בשטח משובש ומסולע באבנים. משם פינו אותי לבית חולים בבאר שבע ומשם הופניתי לבית החלמה צבאי בחיפה ושם הכרתי את סבתא יפה, שהייתה אחות אחראית. בשנת 1963 התחתנו והתחלנו לבנות את ביתנו בקריית ים, שם נולדו שלושת ילדנו: אמיר, בועז ויעל.

עבדתי כמנהל בפרדסיי עמק יזרעאל ביישוב נחלאות. במשך שלוש שנים שימשתי כמומחה לגידול פרי הדר. באותה תקופה היה מחסור רב במורים וביחד החלטנו שקוראים לנו למשימה ערכית לחינוך הנוער בארץ ישראל ועשיתי הסבה למקצוע ההוראה בתחום החינוך. שימשתי כחמש שנים מורה לטבע וחקלאות ולאחר מכן נבחרתי לנהל את החווה לחינוך חקלאי ומדעי הסביבה בקריית ביאליק.

לשמחתי היום זכינו לגדל שבט לתפארת של שלושה ילדים שמונה נכדים כולם מושרשים בארץ.

הזוית האישית

הנכד עמית: המפגשים בתכנית הקשר רב דורי, איפשר לנו להכיר אחד את השני יותר לעומק. למדתי רבות על עברו של סבא אורי, על תהליכים שהוא עבר בחוץ לארץ, את כל תהפוכות החיים שעברו עליו. כמו כן, למדתי על התקופה של ילדותו ובגרותו של סבא בארץ ובחו"ל.

המפגש ויום העיון בבית התפוצות – מוזיאון אנו, נתן לנו אפשרות להרחבת האופקים על תנאי החיים בארץ ישראל, בתקופה שסבא גדל בארץ, בתחומי המוזיקה, השורשיות, השפה העברית ודרכי ההתיישבות.