מאגר סיפורי מורשת

שמי דויד דהאן, אני בן 80. נולדתי בעיר בגדד שבעיראק ועליתי לארץ בשנת 1950.

בית ומשפחה

אני הייתי מאוד מחובר לאחיי ולאחיותיי, היינו שמונה ילדים בבית בן שלוש קומות; מרתף ושתי קומות בנוי בצורת ח' עם חלל פתוח באמצע, בתוך החלל היה המטבח, ומדרגות למעלה ומדרגות למרתף. היה לנו גג, בגג ישנו בימי הקיץ כשהיה חם מאוד. המרתף בקיץ שימש כמחליף למקרר כיוון שלא היו מקררים.

אירוע שזכור לי מאוד בבית היה כשאחי הגדול ובן דודי השתוללו ושיחקו, הם היו ילדים בני 12-14 ועלו במדרגות בתוך הבית והבן דוד שלי הרים את אח שלי, הם נשענו על המדרגות, המעקה נשבר והם נפלו למטה וכל הבית רץ לבדוק מה קרה ואם הם בסדר.

מקרה זה מוכיח כמה קרובים אנחנו וכמה אכפת לנו אחד מהשני בתור משפחה.

שכנות וחברות

כילד לא זכור לי הרבה מההווי השכונתי, אבל הייתה חוויה מיוחדת בקיץ לישון על הגג בשל העובדה שהיה מאוד חם כולם היו יוצאים לישון על הגגות ומנהלים שיחות עם השכנים.

אני ממש לא זוכר חברים ומשחקים, אבל אני כן זוכר את הגג עם השכנות שם הייתה שכנות טובה ובערבים ארוחת הערב הייתה בדרך כלל מבוססת על אבטיח, מלון וגבינה מלוחה, אז היינו מעבירים מאחד לאחד מהגגות הגג היה עם מעקה נמוך ואפשר היה להתרועע אחד עם השני.

אולי יש עוד סיבה לכך שאני לא זוכר את החברים אנחנו היינו במה שנקרא התנועה הציונית, בכל מדינה בעולם הקימו תנועות ציוניות, שגרמו לכך שהיהודים יעזבו ויעלו לארץ. בחוק של עיראק אסור היה להיות בתנועה הציונית כך שמי שהיה חבר בתנועה הציונית צריך היה להישמר ולשמור כלומר להישמר שלא ילשינו עליו, לשמור שלא יתפסו אותו וזה גרם לכך בעצם שעברנו די הרבה בתים ודי הרבה שכונות כדי שלא יתפסו אותנו. האח הגדול שלי היה מאוד פעיל בתנועה הציונית והיינו חייבים להשמר כדי שלא יתפסו אותו. תקווה, אחותי, גם היא הייתה  פעילה בתנועה הציונית, כך שהמגורים שלנו היו תמיד על תנאי: שיהיה שקט שלא יראו אותנו, שלא ימצאו אותנו, שלא יגלו אותנו. בגדול ברחנו ממקום למקום מה שהקשה על מציאת חברים, וגם אם היו חברים מהר מאוד נאלצתי לעזוב אותם.

בית הספר

כתלמיד בעיראק הייתי עוד בגיל צעיר והפחד בבתי הספר היה חמור מאוד. באותה תקופה התנהל המאבק על מדינת ישראל כשמלחמת העצמאות פרצה, היא השפיעה מאוד על הלימודים ועל היהודים בעיראק. בעיראק ידעו שאני יהודי ולמדתי בבית-ספר של יהודים שנקרא בית-ספר "אליאנס". אי היה אפשר להסתובב ברחוב, הביאו אותי עד השער של בית הספר ואת שער בית הספר היו סוגרים. לא היו סורגים השער היה סגור עם דלת אטומה שאי אפשר היה לראות פנימה, בית הספר היה גדול אך מחוץ לבית הספר אי אפשר היה לצאת.

אני הספקתי ללמוד בעיראק רק בכיתה א'. אחת החוויות הקשות שהיה לנו בבית הספר היתה כשאחותי הגדולה באה לבית הספר ולקחה אותי במהירות הביתה מכיוון שהמהומות ברחוב היו כל כך גדולות שתקפו את היהודים. בנוסף לכך באותו יום תלו שם ארבעה יהודים ברחוב. למרבה המזל אף אחד ממשפחתי לא נתקף או נתלה.

כך שחוויות בבית הספר אני ממש לא יכול לומר, זיכרון מחברים בבית הספר אין לי בכלל.

ימי הולדת

במשפחתי לא ציינו את ימי ההולדת בכלל, שהגענו לישראל והתחלנו להקשיב למונח יום הולדת שחוגגים הסתכלנו על זה בפליאה ובהפתעה, ולאט לאט הסתגלנו לזה, אבל אנחנו לא חגגנו. בנוסף גם לא היה רשום בשום מקום תאריך לידה. בשל העובדה שאבא שלי היה דתי אז היה לו סידור תפילה ובתוך סידור התפילה היה לו דף ששם הוא רשם את תאריכי הלידה של כל ילדיו אבל באופן רשום כמו רישום של תעודת הזהוי לא היה.

העלייה לישראל

בשנת 1950 עליתי ארצה מבגדד שבעיראק עם משפחתי.

העלייה הזאת הייתה מאוד מיוחדת כאשר מלך עיראק יחד עם אנגליה חתמו על הסכם שהתיר ליהודים לצאת לישראל, אבל אסור היה להם לטוס בטיסה ישירה מעיראק לישראל. לכן החליטו שהטיסה תהיה מעיראק לקפריסין ומקפריסין לישראל. אנחנו היינו במטוס הראשון שיצא מבגדאד.

מעיראק יצאו ארבע מטוסים לקפריסין שהיה אז אי בבעלות האנגלים, שנבהלו לנוכח הכמות הגדולה 148,000 של היהודים שלא היו רצויים בקפריסין. בעקבות זאת הבריטים פנו חזרה למלך עיראק וחתמו איתו על הסכם שיהודי עיראק ינחתו בישראל באופן ישיר ושההוצאות הכספיות יתחלקו בין אנגליה ועיראק.

מדינת ישראל מנתה אז 600,000 תושבים כאשר בשנה וחצי הגיעו המוני עולים. כמות העולים היתה גדולה כל כך שלא היה איפה להלין, איפה לשכן את העולים. כמו כן לא היה מספיק אוכל להאכיל את כל העולים החדשים, ובוודאי שגם לא הייתה עבודה.

בעקבות זה הקימו מחנה שקראו לו ״שער עלייה״. למחנה הזה הביאו אותנו ישירות משדה התעופה בלוד. שער העלייה היה ממוקם בטירה ליד חיפה היינו שם בערך חמישה ימים, בחמישה ימים האלה היינו סגורים במחנה ואת האוכל, הלינה, ואת כל יתר הצרכים קיבלנו בעצם מהמדינה. במחנה הקימו חדר אוכל גדול ושם היינו אוכלים לפי קצבה קבועה שנתנו לכל משפחה.

בחמישה ימים שהיינו במחנה הייתה לנו חוויה מיוחדת; דוד שלי שעלה לישראל לפנינו בשנת 1942, כבר עבד בארץ והשתתף במלחמת השחרור. הוא קיבל ידיעה שאנחנו מגיעים והגיע לשער עלייה אולם לא נתנו לו להיכנס, אבל כן הצלחנו להיפגש כשהוא מעבר לגדר. כמובן שמאוד התרגשנו מהמפגש, וגם מהשזיף הענק בשם ״סנטה רוזה״ שהוא הביא לנו.

מהמחנה העבירו אותנו למעברת בית ליד, שם קיבלנו אוהל לכל המשפחה – משפחה של עשר נפשות שמונה ילדים אימא אבא. במעברה היינו בערך שלושה חודשים, בתנאים של מחסור באוכל. לא היה לנו הרבה מה לעשות אז יצאנו מהאוהל והתחלנו לחפש מה לעשות, זה לא היה מקום סגור כמו במחנה.

אני הייתי אז בן שמונה שכל משפחתי ניסתה לחפש עיסוק כדי להרוויח משהו, כמובן שלא היה. כשאני ומשפחתי עלינו לארץ לא הייתה לנו שום עבודה.

 סיפור האבטיח

אני זוכר יום אחד כאשר אחותי חביבה טיילה והגיעה לאיזה פרדס וליד הפרדס הייתה מקשת אבטיחים. אנחנו בעיראק נהגנו בקיץ לאכול אבטיחים עם גבינה מלוחה. היא ראתה אבטיחים וחשבה שהיא מצאה מציאה. למרות שהיא הייתה רק בת 12 והאבטיח היה כבד משהו בסדר גודל של 6-7 קילו, היא קטפה את האבטיח וסחבה אותו לאוהל. זה היה בשעות הצהריים והיה חם מאוד בארץ, היא הגיעה לאוהל אדומה מותשת, אבל היא הביאה אבטיח וכל המשפחה שמחה. חיפשנו סכין לחתוך את האבטיח, אבל אין סכין מאיפה נביא סכין? אין לנו כלים.

בסופו של דבר מצאנו טורייה, טורייה זה מעדר קצת יותר רחב וגדול. ניסינו לחתוך את האבטיח וכלום לא קורה, ניסינו שוב פעם וכלום לא קורה. עד שהגיע אח שלי וניפץ בכוח את האבטיח. האבטיח היה לבן לגמרי מבפנים ״מה זה״ המשפחה אמרה. בסופו של דבר מישהו אמר שזה אבטיח לפרות, אבטיח שמגדלים במיוחד לפרות, באותו רגע היינו מלאים עצב אבל גם צחוק.

אלו היו שנים לא קלות במהלכן הוריי ואחיי מצאו איך להתפרנס עד שחסכנו מספיק כסף כדי לקנות דירה ברמת גן.

הזוית האישית

שיר הנכדה: העבודה הזאת מהתחלה מאוד עניינה לראות ולחקור את ההיסטוריה של המשפחה שלי בנוסף התלהבתי מהרעיון של להיפגש עם סבא שלי ולשמוע סיפורים ממנו אני יודעת שהוא עבר הרבה בחיים מעלייה לארץ חדשה עד מוות של אחיו, אבל לא תיארתי ודמיינתי כמה זה יהיה מעניין. למדתי מושגים חדשים ואנשים שעד היום לא ידעתי על קיומם בתוך משפחתי.

העבודה חיזקה את הקשר ביני לבין סבא שלי הכרתי בו צדדים שעד היום הכרתי, בנוסף כמובן שמאוד נהנתי מהתהליך והעבודה להעביר שעות אצל סבא וסבתא בבית ולהנות מכל התבשילים העיראקיים שהם מכינים. מאוד שמחתי לעשות את העבודה הזאת היא העשירה אותי גרמה לי להנאה וחיזקה את הקשר עם סבי. זה גורם לי לרצות לעשות את זה שוב.

סבא דודו: לי הייתה חוויה מקסימה ומאוד נהנתי מזמן האיכות עם נכדתי והייתי רוצה עוד מפגשים ביחד.