מאגר סיפורי מורשת

שמי אמיל חיים ולי שתי אחיות. עלינו כולנו ארצה בשנת 1962. אספר על עצמי במרוקו ועלייתי לארץ. שמות אחיותי הם אליס ז"ל ורוזה שתבדל לחיים ארוכים ואני, כאמור, אמיל.

כשהייתי ילד נהגתי לטייל עם אמי וסבי ז"ל ברחובות קזבלנקה לשחק עם חבריי שהיו גם יהודים וגם ערבים. כולנו היינו חברים וגדלנו ביחד, היה כבוד הדדי. הגויים כיבדו אותנו מאוד בחגים ובשבתות. ההכנות היו מאוד קשות, היינו עמלים קשה מאוד. אמי הייתה עמלה מאוד ורצה משוק לשוק בכדי לערוך את הקניות ולדאוג לנו כילדים ולכל צרכי החג. למדתי בבית ספר אליאנס. בית ספר זה היה מאוד יוקרתי ונחשב. יש לציין שלמדנו והקפדנו על הליכות ונימוסים וכבוד לזולת.

בילדותי בחופשים הייתי מטייל עם חברים ונוסעים לבקר בני משפחה בכפרים הסמוכים לעיר. בהיותי ילד תמיד חלמנו אני ומשפחתי לעלות לארץ ישראל.

עלייתי לארץ ישראל

ביום בהיר החליטו כמה אנשים לבוא אלינו לבית ולשאול אותנו האם אנחנו רוצים לעלות לארץ ישראל וסיכמו איתנו יום בכדי שנוכל לתת להם את הפספורט שלנו בשביל לסדר לנו את הכרטיס לארץ, למרות שיחסינו עם הערבים היו טובים. למרות זאת, נשמרה החשאיות שלא ידעו שאנו בתהליך לעלות ארצה והתנהגנו בהתאם. הייתה שימחה גדולה אך חשאית.

כאשר הזמן הגיע, באו אלינו והודיעו לנו שהכל מוכן. התארגנו ונסענו דרך גילבטר ומשם המשכנו לארץ ישראל. הייתה חוויה גדולה באונייה: קיבלנו חדרים והיה לנו חלון ממש ליד הראש, עבור ילד לא אשכח את זה. למרות הצפיפות, החשיבות בעלייה לארץ ישראל עלתה על כל קושי.

כשהגענו לארץ והאונייה עגנה בממפרץ חיפה. ירדנו מהאונייה, חילקו אותנו למקומות וסידרו לנו את תעודות הזהות. אז שלחו אותנו לפרדס חנה וגרנו בצריפים עד שעברנו למבנים. גודל הבית היה לפי מספר נפשות. הלילות לא היו פשוטים בתור ילד, היה מאוד חם ולא נעים, אבל התגברנו.

החגים בבית אימא

כידוע, אני הייתי בן יחיד לאימא, ואני זוכר שכל הזמן אימא הייתה לפני החגים אומרת לי במרוקאית משולבת צרפתית: "בני היקר, החג מתקרב ואיתו גם ההכנות." מיד הייתי מבין את מקומי ואת גודל העזרה שנדרשה ממני וכמו שאומרים – מפשיל שרוולים ומתחיל במלאכה. הייתי יוצא אל השוק, עורך קניות, דואג לכל סידורי החג ולאחיותיי היקרות" (יש לציין שפה ירדו דמעות מעיניו של אמיל). אמיל עצר ואמר כי הזיכרונות מהילדות מאוד מרגשים אותו והתמונות רצות אצלו בראש, במיוחד דמותה של האם. בשלבים יותר מאוחרים גם האחיות הצטרפו לקניות מה שהפך את ההכנות לחוויה משפחתית. ניתן לראות בתמונה את רצינותו של אמיל ואת כובד המשקל אשר נשא על כתפיו.

אמיל בילדותו

עבודתה של אימא במרוקו

אמי היקרה (מאמא ליזה) עבדה בקופת חולים כמתרגמת מצרפתית לערבית מדוברת ובנוסף עבדה בבית מרקת כרוקחת מרכזית. היו לה יחסי אנוש מצוינים ומכבדים את כולם. שעות העבודה היו מרובות, מסביב לשעון, ובקושי הייתי רואה אותה. אחותי רוזה גידלה אותנו רוב הזמן. אחיותיי היקרות היו דואגות לנו כילדים לכל צרכי היום, מאחר ואימא הייתה רוב הזמן בעבודה, דאגת הפרנסה הייתה לנגד עיניה ושלא יחסר לנו כלום, שנלמד, שנתפתח ונצליח בחיינו.

מבית הספר של אמיל

בעלייתנו ארצה לא פסקה התקווה שנזכה לגאולה השלימה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

הזוית האישית

דויד הסטודנט המתעד: אתחיל ואומר שכאשר פניתי לאמיל חמי היקר, השם ישמור אותו, וסיפרתי לו על המיזם שנקרא "הקשר הרב דורי" ואת התוכן שעומד מאחוריו, ראיתי בעיניו דמעות של התרגשות ופניו זהרו מאוד. בכל פגישה שנפגשתי עם אמיל הרגשתי יותר קרוב אליו והקשר ביני לבינו התהדק. אני זוכר אפילו שבמהלך התיעוד, כששאלתי את אמיל על זיכרון אחד יוצא דופן שהוא רוצה שארשום מבין הרבה זכרונות שסיפר לי עליהם במהלך התיעוד, לפני הכתיבה אמיל הביט בי ואמר לי: "כל הכבוד לך, אני רואה שאתה ממש רוצה לדעת" ופתאום הרגשתי הערצה מצדו. איסוף החומרים התבצעה באמצעות פתיחת אלבומים שיש ברשותו, שיחות לפני הכתיבה שכללו טיול רגלי וישיבה בגינה, כל אלו עזרו רבות לתהליך. אמיל הגיש לי בהתרגשות תמונות בודדות אשר נמצאות ברשותו המתעדות אותו כילד.  סיבה למיעוט בכמות התמונות מעידה על כך שבני המשפחה לא הספיקו לאסוף את רוב החפצים בעלייתם לארץ ישראל ארץ הקודש.

אמיל: במהלך התיעוד תמונות הילדות חלפו על פניי. כפי שציינתי באחד מהמפגשים, בנוסף חשתי התרגשות שכל פעם חזרה כאשר עוד פיסת זיכרון נוספת לשיחה על המקומות, ריחות, ערבי החג וכו'. בסיום התהליך הרגשתי שקצת חבל, אם היה אפשר לקיים יותר מפגשים זה היה ממש נחמד, זמן איכות ושיח תמיד נותנים הרגשה טובה בלב. הרגשתי עכשיו ממש טובה ומספקת, שיש אנשים שאכפת להם, שרוצים לקרוא ומתעניינים בעברינו, אנחנו – האנשים המבוגרים.