מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא אלי, נולדתי בכפר ליד גונדר בצפון אתיופיה בתאריך 12.11.197. היו לי 11 אחים ומתוכם שבעה חיים כיום. לא למדתי בבית הספר, הייתי רועה צאן עם אחי ואבי. כמובן שלפעמים למדתי, הרי איני יכול לא ללמוד כלל, לימדו אותי לכתוב ולקרוא באמהרית אבל יותר מזה לא הרבה.

מאז שהייתי קטן הוריי היו מספרים לי על ארץ ישראל ועל ירושלים ותמיד היו מאמינים שנעלה לארץ ישראל, כל שנה ושנה הם היו אומרים: "שנה הבאה אנחנו נעלה לירושלים". הייתי בן תשע, השלטון באתיופיה אסר עלינו לעלות לירושלים מדרך ישרה, לאחר מכן התפשטה שמועה לכל יהודי אתיופיה שיש דרך מסודן לברוח מהשלטון האתיופי. יהודי אתיופיה המבוגרים מכרו את כל מה שהיה להם כמו בגדים, אוכל ועוד… היה לי מאוד קשה שמכרו לי את הדברים אבל ידעתי שזה שווה את זה, היה לנו מספיק כסף לבסוף.

את הכסף שהיה לנו שילמנו על מדריכים נוצרים, חששתי שהם יעזבו אותנו בדרך בגלל שודדים וחיות מסוכנות. עם הכסף שנותר לנו קנינו חמורים, מים ואוכל יבש לדרך. בלילה יצאנו לדרך בלי שאף אחד מהנוצרים יראו אותנו, ביום היינו מתחבאים במערות ובלילה היינו מתקדמים עד שעברנו את הכפרים של הנוצרים. פחדתי כי יכלו לתפוס אותנו אבל ידעתי שאסור לאבד אמונה עד שנגיע לארץ ישראל. בדרך היו הרבה שודדים וסכנות, איימו עלינו שילשינו עלינו לשלטונות, היינו צריכים לשלם לשודדים כדי שהם לא ילשינו עלינו במשך חמש עשרה יום, עד שהגענו לסודן. היה לי קשה, מעייף, וחם. הרגשתי סחרחורות אבל לא ויתרתי.

יומיים לפני שהגענו לסודן היה מחסור במים אך לבסוף בכל זאת הגענו לסודן. הסודנים שאלו אותנו מי אנחנו. היינו חייבים לשקר, אמרנו שאנחנו נוצרים שמחפשים עבודה כי לא מצאנו באתיופיה, זה היה מפחיד אבל היינו חייבים. השכרנו אוטו בעזרת המוסד. בנוסף בזכות המוסד, הגענו למחנה שקוראים לו אמרה קובה, שמה קיבלנו אוהלים כפליטים על ידי הצלב האדום והאו"ם בחסות המוסד.

באמרה קובה כמעט כל המשפחה שלי היו חולים במחלת המלריה, אחותי הגדולה ובתה שהייתה בת ארבע ועוד אחות קטנה שהייתה בת ארבע מתו מהמחלה שם. כל משפחתי הייתה עצובה וזה גרם לי לפחד ולתסכול, איבדתי תקווה רציתי לחזור לאתיופיה ולא לסבול, רציתי שכולנו נהיה בריאים אך הוריי לא הסכימו ואמרו: "הגענו עד לכאן אז אנחנו נגיע לארץ ישראל". תשעה חודשים לאחר מות אחיותיי והאחיינית שלי הגענו לעיר טואבה טואבה בסודן והיינו שם במשך חודשים. רק לאחר כמה חודשים אמרו לנו שיהיה אוטובוס במקום מסוים אך לא ידענו מתי הוא יגיע. בלילה עלינו על האוטובוס, ונסענו לעיר הבירה ח'רטום. הגענו לח'רטום בלילה, משם הגענו למטוס. המטוס לקח אותנו לאיטליה, הגענו באיטליה נחיתת ביניים והחלפנו למטוס שיוביל אותנו לישראל. משם הגענו לישראל לקחו אותנו לאשקלון לבית מלון, שמה עברנו את הרישום ואת התהליך של הקבלה. אחרי יומיים לקחו אותנו לעכו. בעכו היינו שלושה חודשים בבית מלון. לאחר שלושה חודשים בבית מלון באנו לנתניה למרכז קליטה.

התחלתי ללמוד רק בכיתה ו' ולא עשיתי את כל הבגרויות, עשיתי רק בגרות בהיסטוריה, לשון, תנ"ך, וספרות. היה לי מאוד קשה להסתגל למסגרת בית הספר/ הרגשתי שונה וההרגשה הזאת גרמה לי לא להשקיע/ תמיד שקעתי במחשבות על אחיינית שלי ואחיותיי שמתו בדרך לישראל, הן תמיד היו ויהיו אצלי בלב.

כשהייתי קטן תמיד חלמתי להיות בצבא הגנה לישראל. זה תמיד היה חלומי, רציתי לשרת את המדינה זה היה לי מאוד חשוב, תמיד אהבתי את מדינת ישראל והרגשתי גאווה להיות פה.

כיום אני עוסק בתעשייה האווירית בלוד. שם אנו בונים מוצרים תעופתיים. אינני יכול להרחיב יותר על עבודתי מפני שכיום אני עובד במשהו סודי בתעשייה האווירית. את אישתי הכרתי מחברים משותפים. בתי הראשונה נולדתה בראשון לציון, שם גרתי מספר שנים עד להריון בני השני, משם עברנו לנתניה. יש לי חמישה ילדים מקסימים: לירז, מאור, חן, שירן וליאור.

זה כל מה שעברתי בחיים עד כה. ודבר אחד למדתי בחיים האלו, האמונה והתקווה מנצחות הכל, אז… אל תפסיקו להאמין!

הזוית האישית

אבא: כל פעם ופעם מחדש הדברים הלו מרגשים אותי. אני תמיד שמח לדעת שבאמת אכפת לילדיי ממה שעברתי. זה חשוב לי שידעו ושבינו את המסרים דרך הסיפורים שאני מספר. היה לי מאוד כיף ששירן התעניינה באמת בדבריי. הרגשתי חשוב.

שירן: היה לי ממש כיף לעשות את העבודה עם אבי. זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת את כל הסיפור שלו ותמיד אני מתרגשת. זה מדהים אותי עד כמה האמונה שלו הייתה חזקה, ואף על פי יכול להיות שזה מה שהשאיר אותו בחיים ברוך השם. העבודה הזאת גרמה לי להבין כמה אבא שלי עבר, והיום אני גאה שהוא אבא שלי.