מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה רוזנברג לבית קלמרו, אשתו של אלכסנדר רוזנברג ז"ל ואמם של חביבה וחנוך.

הסיפור שלי מתחיל בכך שנולדתי במצרים בעיר קהיר בשנת 1944. שם נעורי בו קרובי מכנים אותי עד היום הוא נינה. אבי יצחק בנם של משה ומזל ואחיהם של ויקטור, אנטה, רחל ופלומבה (יונה – קמי) ממוצא יווני, נולד בעיירה טריקלה. אמי חביבה בת לשושלת יוסף קארו (כותב שולחן ערוך), בתם של במבה ויצחק קארו שנולדו באיטליה ואחותם של יוסף, מרדכי, אליס וזוהרה שנולדו במצרים, אני הצעירה מבין שישה ילדים. אחותי הבכורה קמי נפטרה במצרים בגיל 12 מצהבת, אחיי אברהם ומזל הצעירים יותר נפטרו לאחרונה ואחיי הגדולים משה ושושנה יבדלו לחיים ארוכים.

גרתי יחד עם הורי ואחי בעיר קהיר בשכונה ובקהילה יהודית, למדנו בבתי ספר יהודיים בארבע שפות (עברית, ערבית, צרפתית ואנגלית), חיינו חיי שפע של משפחה ממוצעת מאושרת בדירת 5 חדרים מרווחת עם כל המותרות שיכלו לעמוד לרשות משפחה ברוכת ילדים. אבי היה בעלים של חנות מזכרות ותכשיטים, עסק בתיירות ודיבר ב- 7 שפות.

 מאלבום תמונות ילדותי במצרים

אמי הקדישה את כל זמנה לניהול הבית וטיפול בילדים יחד עם עוזרת שסייעה לה.

עד לשנת 1948, חיינו בשכנות טובה ומכבדת יחד עם האוכלוסייה הערבית (השכנים הערבים סגרו בשבת את החנויות שהיו להם בשכונה היהודית).

לאחר הכרזת המדינה החלו פרעות במצרים שכללו תקיפה של שכונות יהודיות, הצקות ופיגועים באוכלוסייה היהודית לרבות במקומות העבודה. דודי יוסף קארו, אח של אמי, היה רוקח ובעלים של בית מרקחת. הוא עבד בשיתוף פעולה עם שותפים ערבים תושבי המקום עד להכרזה על הקמת מדינת ישראל. הוא היה תלוי בין חיים ומוות לאחר ששותפיו ניסו להרעיל אותו פעמים.

העלייה לישראל

באותה תקופה, לאור המצב המתוח, תנועות הנוער היהודיות החלו להעלות נערים לארץ בלי ההורים וללא הסכמתם. הורי, שהיו ציוניים, אהבו את ארץ ישראל והגיעו למסקנה שעדיף שכל המשפחה תעלה יחד לארץ.

השלטון המצרי אסר על היהודים באותה העת לעלות לארץ, אבל בזכות הדרכון היווני של אבי והדרכון האיטלקי של אימי, אישרו לנו לעזוב את מצרים לצרפת כתיירים לחופשה. המשמעות הייתה שכדי שנוכל לעלות לארץ, נאלץ לעזוב את כל רכושנו, לנעול את הבית ולהיפרד מהכל לשלום כך שהשכנים והשלטון יחשבו שאנחנו עתידים לחזור.

הורי הותירו מאחוריהם נכסים, חיי רווחה, בית עם כל התכולה, כלי נגינה, תכשיטים, ריהוט, ועוד הפריט היחיד שהצלחנו לקחת אתנו היה חנוכייה אחת שעוברת במשפחתו של אחי הבכור מדור לדור עד היום.

כשהורי קיבלו החלטה לעלות ארצה, הם ארזו שתי מזוודות למשפחה שמנתה שבעה נפשות, סיפרו לשכנים שאנחנו נוסעים לחופשה ולקחו אותי ואת אחי מקהיר לאלכסנדריה. באלכסנדריה שהינו כשבועיים בבית מלון עד שהפלגנו מהנמל באלכסנדריה למחנה עולים במרסי שבצרפת ושם שהינו כחודשים.

בדרך לארץ ישראל….

בצרפת ארגון הג'וינט הציע להורים לעלות לארה"ב שהציעה סיכויים טובים יותר לחיי שפע והזדמנויות בעוד שבארץ היו אלו שנות צנע. הורי לא התלבטו ובחרו לעלות לארץ ישראל, מדינת היהודים מתוך אהבת הארץ והרצון להגשים את חזון מדינת היהודים בארץ הקודש ללא אנטישמיות.

במחנה העולים, כחלק מההכנה לעלייה ארצה, שיכנו אותנו בביתנים. בכל ביתן מספר משפחות ומה שהפריד בין המשפחות היה סדין אחד. השירותים ושאר החדרים היה מחוץ לביתן. רוב המשפחות היו מרובות ילדים בגילאים צעירים. הילדים נאלצו לעבור טיפול שבו ריססו את הראשים בחומר DDT. מאוחר יותר התברר שהחומר גרם למחלת גזזת וגם גיסי שעבר את הטיפול סבל מהמחלה במשך שנים רבות עד פטירתו.

לאחר כחודשיים בשנת 1951, בהיותי בת כשש עלינו ארצה באונייה "קדמה" למחנה עתלית בחיפה.

הגענו לארץ בערב יום הכיפורים לצום ומה שניתן לנו כארוחת מפסקת היה פרוסה יבשה עם כמה זיתים. משפחתי קיבלה הכל באהבה ובשמחה וככה צמנו.

דודי ויקטור, האח של אבי אשר עלה לארץ ממצרים יחד עם סבי לפנינו יחד גר במושב ניצנים שבדרום. סבי נפטר טרם משפחתי הגיעה ארצה. הדוד הגיע לקחת אותנו להתגורר בניצנים. באותה העת, חוליות פידאיון נכנסו מעזה למושב ורצחה תושב בפרדס הסמוך וכן את השומר של המושב. השמירה במושב התבצעה על ידי התושבים ובהם גם אחי ולכן לאור המצב, אמי בעצת אחייה שהתגוררו בלוד החליטה לעבור למעברת רמלה, שהייתה קרובה אליהם.

במעברת אוהלים ברמלה התגוררנו כחודש יחד עם עולים מגלויות שונות עם בליל של שפות.

אני זוכרת שאמי עשתה את כל המאמצים הנדרשים כדי לעבור ממעברת אוהלים למעברה של צריפים שם התנאים היו טובים יותר ומאוחר יותר לשיכון בעיר הסמוכה לוד.

בעיר לוד סיימתי את לימודי ביה"ס היסודי בבית ספר ממלכתי אלף ואת לימודי התיכון השלמתי בבית ספר תיכון רמלה לוד החדש. בכל אותן שנים חיינו חיי צנע, אבי עבד בעבודת דחק אולם כולנו היינו מאושרים מהחיים הפשוטים בארץ ישראל.

מאוחר יותר עברנו לבת ים, שם הייתי צריכה לעזוב את הלימודים על מנת שאני ואחי נוכל לעזור בכלכלת הבית ובתשלום משכנתא לדירה שהורי רכשו. לכן, השלמתי את לימודי התיכון בבית ספר אקסטרני חשמונאים בערבים. למרות הקושי, היה מאוד חשוב להורי שאני ואחי נזכה לחינוך איכותי וכולנו הקפדנו על כך. במקביל ללימודים עבדתי בבנק לאומי בהתחלה בתפקידים פשוטים ומאוחר יותר הגעתי לתפקיד מענין בדירוג ניהולי גבוה.

אני ואלכסנדר בעלי נסענו במשך שנים באותו אוטובוס כל אחד למקום עבודתו ולאחר זמן מה הכרנו בזכות שכנה שהייתה מכרה משותפת ובשנת 1972 נישאנו.

ביום נישואינו

גם בעלי שנולד בשנת 1935 בעירה וישקוב בפולין שכל כילד בן שמונה את אביו חנוך, שגויס לצבא הרוסי במלחמת העולם. בעלי חי ביער בסיביר עם אמו וארבעת אחיו במשך חמש שנים בתנאים קשים ומשם עלה דרך איטליה לישראל. אחיו הצעירים (שמחה וחביבה) הצטרפו לקבוצת שילר והוא יחד עם אמו ציפורה ואחיו יהודית וצבי התגוררו ביפו ולאחר מכן בבת ים.

מאוחר יותר גויס לחטיבת גולני, נפל בשבי המצרי בשנת 1953 בהגנה על השטחים המפורזים בניצנה והמשיך לשרת במילואים במשך 30 שנה, גם אחרי שנקלע לתקרית אלימה בשנת 1970 במסגרת שרות מילואים ברצועת עזה.

 עם בעלי וילדיי בצעירותינו

כשנה לאחר נישואינו בתאריך 9.10.1973, בזמן מלחמת הכיפורים, נולדה בתי הבכורה חביבה. בעלי, הלום קרב, עבד קשה לפרנסתנו ומכיוון שלא הייתה לי עזרה נאלצתי להפסיק את העבודה בבנק לטובת גידולה. לאחר כשנתיים וחצי נולד בננו הצעיר חנוך שנקרא על שמו של סבו חנוך, אבא של בעלי, שגויס לצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה ונהרג במלחמה.(אבא של נכדי אייל וסיון).

זו הייתה תקופת התקומה עבור שנינו, בה גידלנו את ילדנו במדינת יהודית חופשית ובה חווינו בשנית את הנעורים האבודים דרך עיני ילדנו במסגרת טיולים ברחבי ארץ ישראל.

 עם נכדי אייל וסיון בילדותם

והיום בתכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

סבתא שרה: היה מאוד מעניין ומרגש להיות עם נכדי: אייל וסיון. נכדי למדו על העבר של המשפחה והדרך שבה הגענו לארץ.