מאגר סיפורי מורשת

שמי קלרה מילר נולדתי ב 1947בעיר בואנוס איירס שבארגנטינה.

ההורים נתנו לי את השם קלרה, כי כשאמי הייתה בהריון איתי, היא קיבלה מכתב מסבתא שלי ,מצד אבא בו כתבה, שהיא מבקשת (או יותר נכון דורשת), שאם תיוולד בת יקראו לה "חייקה" (שם ביידיש). בזמנו בארגנטינה אסרו לקרוא בשמות שהם לא ארגנטינאים, לכן ההורים קראו לי קלרה שזה התרגום של חייקה.

להורים שלי קראו סופיה ושלמה. הם נולדו בארגנטינה אבל ההורים שלהם נולדו בקייב ,בירת אוקראינה. בזמן הפוגרומים באוקראינה, בסוף שנת  1800, הם ברחו באונייה בלי לדעת לאן היא תגיע. במהלך המסע נפטרו שניים מהילדים שלהם עד שלבסוף, האנייה הגיעה לארגנטינה.

בארגנטינה נולדו להם חמישה ילדים נוספים, אבא שלי ביניהם.

בילדותי גרתי ליד כביש ללא מכוניות, אז שיחקתי כל אחר הצהריים בחוץ עם ילדי השכונה. מאוד אהבתי לקפוץ בחבל. אהבתי גם לשחק בבובות. הייתי נותנת לעצמי "שיעורי בית", כי נהניתי ללמוד.

בגיל עשר התחלתי ללמוד בבית ספר יהודי ושם למדתי יידיש. לא לימדו שם בעברית, והמקצוע האהוב עלי בחטיבה היה ספרות. בגיל תיכון הלכתי ללמוד בבית ספר רגיל, להיות מורה (בארגנטינה בגיל התיכון התלמידים בחרו מקצוע לעתיד). כל חברי לשכונה, לא היו יהודים אך לא היו בעיות. רק בתיכון התחילו גילויי האנטישמיות.

היתה לי מורה גרמנייה, שביום הראשון ללימודים, הקריאה את כל שמות התלמידים וכשהגיעה אליי וקראה את שם המשפחה שלי "רדוביצקי", ביקשה שאענה על שאלות שלא ידעתי (הרי רק התחילה שנת הלימודים) ונתנה לי ציון נכשל. כך כל השנה היא המשיכה להתנכל לי.

בשנות ילדותי, לא דיברו בבית ההורים על האפשרות לעלות לישראל.  ידעתי שהדודים שלי (מצד אבא),עלו לארץ באונייה. בהיותי נערה, היה רופא ידיד קרוב של המשפחה, שהתכוון לעלות ארצה. זכור לי שהוא הציע להורי, שאני אצטרף למשפחתו, ונעלה ביחד לארץ. ההורים שלי סירבו בכול תוקף לכך. הרצון לעלות לארץ נשאר בליבי, ואחרי שהתחתנתי הצעתי לבעלי שנעלה ארצה. למרות היותו יהודי הוא לא רצה. רק מספר שנים אחרי שהוא נפטר, בהיותי בת ארבעים ושתיים עם ארבעה ילדים , מימשתי את חלומי, ועליתי ארצה עם ילדיי, הישר לנוף הגליל.

בתמונה למטה מופיעות אחותי קטי ואני ( היא אחותי היחידה)התמונה צולמה בחצר הבית של דודה שלי בבואנוס איירס בתאריך 12/2/1950 בשעות אחר הצהריים. ההגעה לשם היתה באוטובוס, כי לרוב האנשים בזמנו לא היה רכב פרטי. התקופה היא כמה שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. אדולף אייכמן ברח לארגנטינה עם עוד כמה נאצים.  זה הוביל להרבה אנטישמיות,  ועודד עליה של יהודים  מארגנטינה לישראל. ‏‏בתקופה זו דוד  בלכר מונה להיות שר בממשלת ארגנטינה, והוא היה היהודי הראשון שהיה בתפקיד בכיר כזה.

בתמונה רואים אותי (הילדה הקטנה יותר משמאל) לצד קטי-אחותי הגדולה ממני בשנתיים וחצי, לבושות חגיגיות לכבוד יום הולדת של בן משפחה. מאחר והייתי צעירה מאוד בתמונה, אינני זוכרת מה הרגשתי או חשבתי אז.

סיפורה של מפת השולחן

קיבלתי את מפת השולחן בירושה מאימי , אחרי שהיא נפטרה בשנת 1970, וכל השנים שמרתי אותה בביתי. המפה מלבנית בגודל  180*120 ס"מ. עשויה מכותנה ויש בה קישוטי פרחים סימטריים . אמא שלי רקמה את המפה במשך שלושה חודשים בשביל הנדוניה לחתונה שלה. מפה זו מיוחדת עבורי, ומזכירה לי את אימי.

הזווית האישית

רועי: העבודה נתנה לי הזדמנות לדבר עם סבתא, על העבר שלה, ושל המשפחה שלה. גיליתי שהמוצא שלנו הוא מאוקראינה, מה שלא ידעתי קודם.

סבתא: מאוד נהניתי להשתתף בדברים שהנכד שלי עושה. כיף לי להיות חלק מחייו. היו דברים ששכחתי מאז, אז זו הייתה הזדמנות להיזכר ולספר. אני חושבת שזה חשוב להמשיך לעשות את הפרויקט הזה. אהבתי שחושבים עליי, וזה גורם לחיזוק הקשר בין סבתא לנכד שלה.