מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה, נולדתי בשנת 1944 בעיר סאפי במרוקו.

בשנת 1955, כשהייתי כבת 10, האחים המוסלמים קמו והתחילו לסרוק בתים שגרו בהם יהודים. היה זה ערב יום כיפור. הממשלה המרוקאית הודיעה לכל היהודים לעלות לבית הספר אליאנס, לשם ריכזו את כל היהודים. אספו את כל היהודים ממש בחטף, ללא ציוד ורכוש אישי ולקחו את כולם לבית הספר אליאנס.

שלחו לאבא שלי מכתב, ובו אמרו שיש לו 24 שעות לעזוב. ואם לא, יהרגו אותו ואת כל המשפחה שלנו. ראשי הקהילה היהודית רכזו את  כל היהודים והחליטו שכל מי שגילו יותר מ-7 שנים ישלחו אותו לארץ ישראל ולא, כולם ימותו. באותו היום אני ואחי הגדול, שהיה בן 11, עלינו לארץ ישראל לבד. לקחו אותנו לאניה וממרוקו הפלגנו לצרפת לעיר מרסיי. נשארנו בצרפת חצי שנה במחנה פליטים, של כל מי שעלה ממרוקו, ומשם כל אחד עבר למקום אחר.

אחרי חצי שנה שלחו אותנו באנייה נוספת לארץ ישראל. הגענו לנמל חיפה, העלו אותנו על משאית עם כל שאר העולים שהגיעו אתנו מצרפת לישראל. הגענו לרמת הדסה ושם נשארנו עוד חצי שנה במחנה, שקלט עולים שהגיעו ממרוקו. הגענו בלילה ככה שלא ראינו את הדרך ולא ידענו לאן לוקחים אותנו, לא הבנו את השפה ולא ידענו כלום, היו הרבה חששות ופחדים ולא הפסקתי לבכות לאחי הגדול. אחי אמר לי שהם מדברים עברית ושאני לא צריכה לדאוג אבל בכל זאת היה נורא קשה ללא הורים ללא שאר האחים.

הסתובבתי במחנה וראיתי חקלאי שפנה אליי ושאל אותי למה אני בוכה ושאל אם קרה לי משהו, לא הבנתי מה הוא שואל כי לא ידעתי את השפה שלו, הוא שאל אם אני יודעת ערבית ואני עניתי שאני דוברת ערבית או צרפתית ואז הוא דיבר איתי בערבית. הוא שאל אותי מאיפה אני במרוקו ובאיזה עיר גרתי ועניתי בעיר ספי. החקלאי שאל אותי איך קוראים לאבא שלי ואני עניתי לאבא שלי קוראים מאיר ולאמא שלי אסתר, ופתאום הוא חיבק אותי והתחיל לבכות וענה לי אני אח של אמא שלך, אני אליהו והתחיל לבכות, וחיבק ונישק אותי, ולקח אותי יד ביד והתחיל להכיר לי את כולם.

הוא לקח אותי להכיר מישהי שהייתה אחות של אמא שלי, שעלתה לארץ משנת 1948. היא עבדה כמדריכה ברמת הדסה, במחנה הפליטים שהגענו אליו. הוא הכיר בינינו והיא התחילה לבכות, ומאז חשתי קצת יוצר ביטחון ולאט לאט התחלתי להתרגל למקום. לאחר  שהות של שנה במחנה, ההורים שלי עלו לארץ והגיעו למושב לוזית. אחרי כמה חודשים חגגו לאחי הגדול בר מצווה במחנה, ורק אבא שלי הצליח להגיע לבר מצווה של אחי. היה נורא קשה להגיע, לא הייתה תחבורה כמו היום. אבא שלי נשאר איתנו שישי שבת לחגוג בר מצווה, ואז חזר ללוזית, לאמא שלך. לאחר שנה נוספת לקחו אותנו לקיבוץ אלוני יצחק, גם שם חיינו כשנה. בינתיים בתקופה הזו ההורים שלי עברו לגור בדימונה ולאחר מספר חודשים הגענו לבית הוריי בדימונה שם חיינו עד שהתחתנו.

הזוית האישית

סבתא פנינה: למרות החוויה הקשה שחוויתי בניתוק מהמשפחה ועלייה לארץ לבד עם אחי, אני שמחה שעליתי לארץ ישראל ושלאחר תקופה קשה התאחדנו כל המשפחה בבית הוריי בעיר דימונה. אני מודה לאלוהים על ילדים, נכדים, ונינים, שיש לי ואנחנו תודה לאל חיים באושר ונחת.

יהונתן: לא הכרתי את הסיפור של סבתא שלי בדיוק כזה, ועדיין מתקשה להבין סיטואציה כזו שבה ילד נדרש לעזוב את הוריו ולעזוב למדינה אחרת לבדו. נדרש להיות מאוד חזק ובעל אופי מיוחד מאוד, לעמוד בזה. אני גאה בסבתא שלי ובמשפחתה על הדרך ועל תעצומות הנפש שהיו להם.