מאגר סיפורי מורשת

תחילת הסיפור הזה הוא פחות על עצמי בעצם ויותר על הוריי בתקופת קום המדינה.

הייתי כבת שנתיים כשהגעתי איתם בדצמבר 1948 מעיר הולדתי, בוקרשט בירת רומניה, אז עיר גדולה ואנטישמית. הוריי, זוג צעיר וציוני שעבר את מוראות מלחמת העולם השנייה: אבא היה במחנה עבודת כפייה בטרנסניסטריה וחזר שבר כלי; אמא ענדה את הטלאי הצהוב ומשפחתה נאלצה להחביא אותה בהיותה נערה צעירה כשהחיילים הרומנים התדפקו על הדלתות בלילה ופשוט חטפו את הצעירות לצרכיהם.

בילדותי: "הייתי כבת שנתיים…"

ההורים שלי מכרו את כל רכושם על מנת לקבל את הזכות לרכישת כרטיסים להפלגה באנייה רעועה לחיפה. מספרים שההפלגה הייתה סיוט גם להם וגם, ובעיקר, לי (שהקאתי כל הדרך, שלא כמו בקרוזים דהיום…). למזלי, אינני זוכרת דבר מאותה נסיעה טרופה.

תעודת עלייה לארץ

עם הגיענו נשלחנו ל"בית עולים" ע"י כרכור והם נכנסו למעין הלם תרבותי וכלכלי. ה"בית" היה ביתן ארוך ארוך ובו עשרות אנשים ועשרות מזרונים שהופרדו ע"י פרגודים ששימשו למחיצות בין המשפחות. פרטיות כמעט שלא הייתה שם.

אני אפסח על התקופה הקשה הזו ואעבור לתקופה קשה אחרת, (שהרי כל התקופות של לאחר קום המדינה היו קשות), שפקדה אותנו אחרי שכבר עזבנו את בית העולים. אני זוכרת תמונה אחת שלקוחה כאילו מתוך סרט וקרעה את לבי הילדותי: בנוכחותי העלו את אבא לטנדר צבאי עם גברים נוספים, כנראה עולים חדשים כמוהו, ומסרו בידיו רובה שנראה בעיני ענק. הוא נפנף בידו וחייך ואז סגרו את מסך הברזנט מבלי לתת לנו "זמן חיבוק". הייתי בזרועותיה של אמי וזעקתי "אבא, אבא," אמי לא הצליחה להתאפק מלבכות. בתור ילדה בת שנתיים וחצי נראה היה לי שהוא נלקח ממני לעולם.

למזלנו חזר לאחר תקופה קצרה בלבד, ואז החל לחפש בית ועבודה. מצא חורבה בת חדר, בעיר התחתית בחיפה, שאמא שלי הבריקה והפכה אותו לבית חם. את החדר חילקו ל"פינת הילדה", לפינת אוכל ולחדר שינה להורים. השרותים היו מחוץ לחדר ופינת הבישול הייתה בכניסה אליו. אמא היתה בשלנית מעולה כמו אמה לפניה וכפי שמעידים עד היום ילדיה ונכדיה בהיזכרם בה. אבא רכש עבורה פתיליה שעליה רחשו מדי יום סיר אחרי סיר והריחות משכו לביתנו את כל השכנים.

השכנים באותו מקום ובאותו זמן שימשו הן כחברים והן כמשפחה והן בייבי סיטר עבורי מאחר שהייתי הילדה היחידה ב"קומפלקס" הדירות המשונות שם. כולם פינקו אותי ושיחקו איתי, חלקם ויתרו על קופונים שלהם לשוקולד וכך זכיתי בהמון שוקולד וחלבה. בליל שבת אכלנו מרק מכנפי עוף. שוקיים – בחגים.

אבא מצא עבודה בסלילת כבישים והיה חוזר בסופי שבוע עמוס בסלי ביצים, חמאה, חלבה ושאר מטעמים דאז, כמו גם חלה לשבת. הייתה בחדר גיגית גדולה שאותה מילאו במים שהורתחו בתוך דוד על הפתיליה, ואשר שימשה כאמבטיה שסביבה ניתלו מגבות לשמירת הפרטיות. אני נשלחתי לשכנים כדי לא "להציץ". יום שישי אחה"צ זכור לי כיום פינוק: אמבטיות, אוכל, עוגה, הדלקת נרות ואבא בבית… משחק איתי ואמא מחייכת מבעד לדמעות.

אחרי תאונה קשה שעבר אבי, שבעקבותיה היה מרותק כשנה למיטה, אחרי שנפל עם עמוד חשמל שאליו היה מחובר, עבר לעבודה משרדית שבה התקדם יפה ומהר והגיע לתפקיד ניהולי בכיר בחב' החשמל.

אז כבר עברנו לעידן אחר – דירה מרווחת בשכונה מצויינת, שבה גדלתי בעצם החל מגיל 7, עם ילדי ה"צברים המיוחסים" ובהדרגה הפכתי לחלק מהם (אני עדיין זוכרת את תרגילי הגירגור שעשיתי על מנת לדבר בריש צברית ולא במבטא רומני, ו…זה עבד…!)

בנערותי

בהמשך רכשו עבורי פסנתר, כבר הייתי מקובלת ב"צופים" ובבית הספר, ומשם הלאה לתיכון, צבא, אוניברסיטה, נישואין, עבודה, ילדים וסבתאות. חיים טובים ומאושרים.

אבל השנים הראשונות הללו, שקיצרתי בתיאורי הסבל בהם, סבל ממשי של ההורים ובני המשפחה המורחבת שהגיעו ארצה במשך השנים הראשונות למדינה והספיקו לחוות מגורים באוהלים ובמעברות, שהרי לא רק העולים מארצות המזרח עברו את החוויות הבלתי נעימות הללו. השנים הללו הן שנתנו את הכוח להגיע לקידום ולהתפתחות הן אישית והן כללית של המדינה כולה.

קיצרתי בתיאורי הסבל לא רק על מנת לחסוך לקוראים את התקופות הכל כך קשות שעברנו כאן בראשית הדרך, אלא בעיקר כי לי אישית כילדה המצב לא היה, או לא הורגש כקשה כל כך. ילדים מסתגלים מהר לכל מצב ולא ממש ראיתי בזה סבל. ככל שבגרתי הבנתי וצברתי זכרונות של דלות של רוב האנשים. הקניות הדלות שאמא ערכה, כמו נקניק פשוט ביותר שטיגנה כמו שניצל על מנת שייראה כמו ארוחת צהריים בתוספת תפוח אדמה שלם או אפילו מחציתו. קניית חצי ככר לחם וחבילת מרגרינה.

אני זוכרת את הפעמון של מוכר הקרח ואת סוסו, שהילדים כרכרו סביבו, ואמא בהריון מתקדם קונה ונושאת בלוק קרח ומכניסה לאמבטיה, ומאוחר יותר למקרר קטן, ואני זוכרת את החלבן שהיה לו פעמון משלו ואני, הבכורה יצאתי לקנות את בקבוק החלב. רק יותר מאוחר התחיל להניח את הבקבוקים הללו ע"י דלת הדירה. ואני זוכרת את חגיגת קבלת כירת החשמל במטבח, ולאחר שנים את קבלת הטלפון, שנהגו לנעול כדי שאחותי ואני לא נבזבז כסף רב על שיחות טלפוניות.

ביום העצמאות ה- 70 למדינה נזכרתי בחגיגות העשור למדינה. הייתי תלמידה ביסודי וערכנו חזרות אינספור על ריקודי העם שבהם הופענו ברחוב הרצל, המרכזי באותה עת בחיפה, וגאים בבגדי המחול שקיבלנו, חבל שהילדים דהיום אינם זוכים בחוויות מסוג זה.

בשרות הצבאי שלי

אינני רוצה לדכא את נכדיי הצעירים בסיפורים עצובים מתקופת קום המדינה, עם כל המלחמות שעברנו עד חגיגות ה- 70, אלא הייתי רוצה בעיקר לזכור ולוודא שהם יזכרו את התקופה בכללותה, על החזון והציונות שבה, על קשייה ומכאוביה וגם על הרבה מאוד הומור ללא ציניות, ועל כל מכלול החיים המעוררים היום חיוך של נוסטלגיה.

הזוית האישית

סבתא: הייתי רוצה בעיקר לזכור ולוודא שהם יזכרו את התקופה בכללותה, על החזון והציונות שבה, על קשייה ומכאוביה וגם על הרבה מאוד הומור ללא ציניות.

סבא: היה לי כיף לספר לנכד שלי סיפורים מתקופת הילדות

ליעם: נהנתי מאוד וחיכיתי לכל מפגש בקוצר רוח אפילו שהם באו ממרחק גדול

 ליעם עם סבא וסבתא