מאגר סיפורי מורשת

שמי יאיר אלמליח, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי במסגרתה אני מתעד את סבתא שלי, עישה אלמליח, שסיפרה על עלייתה לארץ.

סבתא נולדה במרוקו. היא גרה ביישוב קטן ליד עיר הבירה של מרוקו, רבאט. היא גרה עם משפחתה ביישוב, הם חיו ערבים ויהודים ביחד במשך הרבה שנים. סבתא הייתה תופרת מקצועית בעיר רבאט, סבא שלי עסק בדיג והייתה לו גם חוות סוסים.

לאחר כמה שנים האנטישמיות כלפי היהודים גברה והם נאלצו לעזוב לצפון העיר רבאט, שם הייתה פחות אנטישמיות. הם חיו שם עשר שנים ואז התחילו את המסע של העלייה לארץ.

מנהגים שהיו לסבתא ולמשפחתה במרוקו

סבתא מספרת שהמנהגים שהיו להם במרוקו היו ממש יפים, אבל בארץ הם כבר לא שומרים על המנהגים האלה כי זה כבר לא אותו עידן. הם היו מבשלים בתנור מיוחד של פעם, יהודים וערבים. מנהג זה כבר לא קיים אצל סבתא כיום.

המימונה המסורתית שחוגגים עד היום, במרוקו הם היו חוגגים כל הלילה, והם היו לומדים תורה ואוכלים מופלטות  – הכל היה מנהג ישן ויפה. עד היום המימונה המסורתית נחגגת בבית של סבתא כל שנה בשמחה.

סבתא מספרת על מנהג נוסף שהיה להם במרוקו: כל שנה, בשבת לאחר הפסח, אופים לחם ושמים בו חמישה תמרים לאכילה וכולם אוכלים אותו ביחד בשמחה. לפי המנהג של סבתא שלי ומשפחתה, זה מביא לשנה מתוקה, שנה של שפע ובריאות ופרנסה.

מנהג נוסף שהיה להם במרוקו: ביום הראשון של העומר, מעירים את כל בני המשפחה מוקדם בבוקר. לפי מנהגיהם במרוקו, זה מסמל סגולה לעירנות, כי העומר לפי מנהגיהם גורם לעייפות וישנוניות.

העלייה לארץ

סבתא שלי עלתה לארץ ביחד עם סבא שלי וכמה אחיות שלה, הם עלו בעזרת מבצע מיוחד מטעם הסוכנות היהודית. סבתא סיפרה שהעלייה הייתה קשה, מכיוון שהם עלו ממרוקו עד לארץ ישראל באונייה (זה מרחק הפלגה די גדול ממרוקו לישראל). סבתא שלי סיפרה שבערב העלייה לארץ באונייה הם עזבו את העיר רבאט בשעת לילה מחשש לאנטישמיות ולחטיפות יהודים על ידי ערבים, בסופו של דבר הם הצליחו לעלות לארץ.

לאחר עלייתה של סבתא שלי ומשפחתה לישראל במרץ 1970, הם התחילו לבנות וליישב ביחד עם הרבה עולים ואנשים שהיו בארץ את העיר נתיבות הם הגיעו לנתיבות בעזרת הסוכנות היהודית שעזרה להם למצוא מקום מגורים. עד היום סבתא וחלק משפחתה גרים בעיר נתיבות. לאחר שסבתא הגיע לארץ והתגוררה בעיר נתיבות, היא הקימה משפחה גדולה עם 12 ילדים, מעל 100 נכדים וכיום יותר מ- 400 נינים. המון אנשים שהיו שותפים בהקמת העיר נתיבות עדיין חיים עד היום, חלקם בעיר נתיבות ליד סבתא שלי.

אחת הסיבות שהובילו לעלייתם של סבתא וסבא שלי הם הרצון לעלות לארץ ישראל ארץ הקודש, הם עלו שלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים והמצב בארץ לא היה טוב, אבל הרצון העז לעלות לארץ הקודש הוביל אותם לעלות לארץ. לאחר שעלו ארצה, סבתא שלי המשיכה לעבוד כתופרת במשך כמה שנים, סבא שלי עבד בקק"ל (קרן קיימת לישראל ).

סבא שלי נפטר לפני עשר שנים וסבתא שלי עדיין חיה, היא בת 83, גרה בעיר נתיבות באושר עם חלק מהמשפחה שלה. לפני שלוש שנים, סבתא שלי זכתה לדור חמישי ברוך השם.

מושגים וביטויים במרוקאית שלמדתי מסבתא שלי: "שקתה", בעברית מבטאים את זה "סוגר העליון של דלת כניסה לבית". "בלארה", בעברית משמעו "נעליים", ככה הם אמרו את זה במרוקו. "חוואף" בעברית זה פחדן, "זינג ראסק" – בעברית הפירוש הוא "תתרכז במה שאתה עושה", "הבילתני": בעברית פירוש המילה "שיגעת אותי". ביטוי מאוד מפורסם במרוקו וגם אצל חלק מהמרוקאים בארץ: "אש כסכ העריין חאטם אמולאי", פירושו בעברית: הכל מושלם אצלך, חסרה לך רק טבעת. את זה אומרים לאדם לא יוצלח שמנסה להראות לסביבה שהכל טוב אצלו.

הזוית האישית

יאיר הנכד המתעד: בזכות תכנית הקשר הרב דורי זכיתי להכיר זווית מאוד מעניינת על השורשים שלי, תהליך העבודה היה מאוד מעניין, גיליתי המון דברים חדשים על עלייתם של סבתא וסבא שלי ממרוקו ועל המסורת של המימונה ש נשמרת עד היום, היה מרתק.