מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא עדינה מורה ומחנכת בישראל

אני וסבתא בבית שלי ביום הולדתי.
סבתא בילדותה קוראת ספר ליד בובה.
עלייתה של סבתא עדינה מרומניה לישראל

הילדות

שמי עדינה עפרת, נולדתי בשנת 1950 ברומניה, בוקרשט. הייתי בת יחידה והשתתפתי בתור ילדה בהרבה פעילויות (חוגים, פיסול, הצגות, בלט, מקהלה). בבוקרשט היינו ממוצעים מבחינה כלכלית, שני ההורים שלי, דוד ואתי, עבדו וכשהם התחתנו הייתה להם דירה די גדולה עם שלושה חדרים גדולים, מטבח ואמבטיה. מכיוון שברומניה היה משטר קומוניסטי והפעילו את חוקי ההלאמה, לקחו להוריי חלק גדול מהדירה והכניסו עוד דיירים. וכך נשארנו עם חדר וחצי, מטבח שלנו, אבל המקלחת והשרותים היו משותפים. אמנם היה הרבה פחות נוח, אבל חיינו בשלום עם שאר הדיירים.

תמונה 1

העלייה לישראל

בספטמבר 1961, בסיום כיתה ד', כשהייתי בת 11, עליתי עם משפחתי לארץ. מאוד שמחנו לעלות מכיוון שההורים שלי שלחו בקשה לעלות כשהייתי בת שבע, כך שחיכינו ארבע שנים כדי לקבל אישור לעלות. מכיוון שהוריי בחרו לי שם שיש לו משמעות בעברית, אך נשמע טוב גם בשפות אחרות, לא היו צריכים לעברת את שמי כפי שהיה נהוג למי שהגיע לארץ עם שם שאינו עברי.

בהתחלה גרנו אצל דודים שלי למשך חודש ואח"כ קיבלנו צריף במעברה ליד עכו וגרנו שם ההורים שלי, סבתא שלי, בן דוד שלי ואני. מצאתי את עצמי בלי יכולת קרוא וכתוב והפכתי ממישהי שהשתתפה והצליחה בהרבה תחומים למישהי שהרגישה כאילו היא כלום. את בית הספר התחלנו כחודשיים אחרי תחילת שנה והמנהל שאל אותי באיזו כיתה הייתי לפני שעליתי, עניתי לו שבכיתה ד', אבל מכיוון שבבוקרשט התחילו את הלימודים בגיל שבע וכאן התחילו אותם בגיל שש, התאמתי בגיל לכיתה ו'. המנהל אמר שעברית אני לא יודעת גם לכיתה א', חשבון במדינות האלה לומדים ברמה יותר גבוהה ואנגלית הם למדו רק שנה, אז אני אשלים בתוך חודש כי זו שפה לועזית, ולכן הוא החליט שאני אלמד בכיתה ו'.

הלימודים בבוקרשט היו שונים מבארץ – בבוקרשט הלכו עם תלבושת אחידה מחוייטת ומסודרת, חוקים ומשמעת יותר נוקשים ואפילו מסדר בוקר. כשהגעתי לארץ וראיתי ילדים הולכים לבית הספר בלי תלבושת ועם כפכפים וסנדלים זה היה שוק בשבילי, אבל תוך זמן קצר יחסית הצלחתי להתאקלם ולהשתלב די יפה. אחרי שנה עברנו לשכונת וותיקים בחיפה למשך שנה, ולאחר מכן עברנו לקריית אתא עד סוף התיכון, ושם  גם רכשתי יותר חברים.

חברות לנצח

ברומניה כשהתחלתי ללכת לבית הספר, הכרתי ילדה בשם גילה. גרנו קרוב אחת לשנייה, ומכיוון שבית הספר היה רחוק האימהות שלנו ליוו אותנו וכך גם הן וגם אנחנו התחברנו והפכנו לחברות טובות. גם אחרי שעלינו לארץ גרנו בקרבת מקום וההורים שמרו על קשר. בתקופת ההתבגרות חידשנו את הקשרים ביננו ונשארנו בקשר מאוד מאוד טוב עד היום.

החטיבה והתיכון

בתיכון למדתי מתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה וכימיה מורחבים והרמה הייתה מאוד גבוהה, אבל הצלחתי להתמודד עם החומר די טוב.

בתיכון הייתה לי חבורה שאיתם הייתי מבלה. היינו הולכים לטיולים, למסיבות וצופים בסרטים. היינו הולכים הרבה ברגל או רוכבים על אופניים,  אבל מכיוון שלא לכולם היו אופניים, ולא יכלנו להרשות לעצמנו רישיון או מכונית, אז לכל מי שהיה אופניים היה מרכיב עוד מישהו על האופניים שלו.

לא התגייסתי לצבא מכיוון שבמחזור שלי היה עודף בנות ומי שרצתה יכלה ללכת ללמוד באוניברסיטה ולדחות את הצבא (כמו עתודה) וזה מה שעשיתי, אבל בגלל שהתחתנתי בזמן הלימודים כבר לא התגייסתי לצבא.

החתונה והילדים

התחתנתי בגיל עשרים ואחת עם משה ואנחנו נשואים עד היום. החתונה התקיימה באולם בחיפה ואני זוכרת שהיו המון פרחים שאבא שלי הזמין במיוחד.

תמונה 2

למדתי בטכניון מתמטיקה ופיזיקה ותוך כדי עשיתי תעודת הוראה. בזמן הלימודים התחלתי לעבוד בהוראה במשרה חלקית וכשסיימתי את לימודי פנו אלי מבית הספר התיכון בעיר קרית-ים בה גרנו והתחלתי לעבוד שם בהוראה.

בזמן לימודיי בטכניון כבר נולדה ביתי הראשונה, אורלי, ואחרי כשלוש שנים נולד בני ניר. חמש שנים לאחר מכן ילדתי תאומים בן ובת. מכיוון שלא עשו בדיקות אולטרסאונד כמו היום, גיליתי שאני בהריון עם תאומים בשלב מתקדם של ההריון, אחרי שהרגשתי משהו שונה והרופא בדק אותי. כשאמרו לי שיש לי תאומים מאוד התרגשתי ושמחתי, מכיוון שרציתי תאומים מאז שהייתי ילדה. גם שני ילדיי האחרים שמחו כי הגדולה רצתה אחות והקטן רצה אח וכל אחד קיבל את מבוקשו.

ארבעת ילדיי היו ילדים טובים, תלמידים וחברים טובים ופעילים חברתית. ביתנו תמיד היה פתוח ואירחנו תמיד את החברים של הילדים. כשהיו ילדים הקפדתי לקחתי את כולם לחוגים לפי בקשתם – הם כל פעם ניסו חוג אחר ואני זרמתי. כשגדלו הייתי גאה שכולם היו קצינים בצבא ולמדו בטכניון או באוניברסיטה.

עבדתי כמורה למתמטיקה בתיכון ובמכללה עד יציאתי לגמלאות וגם בכתיבת ובדיקת בחינות בגרות. עבדתי כמנחה בפרוייקט מופ"ת – תוכנית לילדים מוכשרים במתמטיקה.

מאז שיצאתי לגמלאות אני מבלה במפגשים עם חברים, הצגות, חוגים, פעילויות עם הנכדים, נסיעות רבות לחו"ל וגם טיולים בארץ.

תמונה 3

הזוית האישית

סבתא עדינה: כאשר אלון, הנכד שלי, פנה אלי בנושא תכנית הקשר רב דורי, הופתעתי שהסיפור על עברי, שחשבתי שהוא די בנאלי, נראה בעיניו מספיק מעניין ומסקרן. היו לנו שיחות ארוכות בהן סיפרתי לו על ילדותי בחו"ל, העלייה לארץ, על בגרותי, החוויות, הקשיים וההצלחות. שמחתי שגילה עניין רב לא רק בארועים השונים, אלא גם בחוויות האישיות והרגשות שלי בתקופות אלה. יצאנו שנינו נשכרים מכך: אני נהניתי והתרגשתי מהרצינות שבה הוא התייחס ומיסודיות השאלות שהכין, והוא העמיק את ההיכרות עלי. אין ספק שזו תכנית מבורכת ותורמת לשני הצדדים.

אלון: אהבתי מאוד לעשות את העבודה עם סבתא. היה מעניין לשמוע סיפורים על העבר, וללמוד יותר על איך דברים היו פעם. במיוחד נהניתי לשמוע כיצד סבתא חוותה את ילדותה ואת העלייה לארץ ואיך היא התמודדה יפה עם כל הקשיים שהיו.

מילון

הלאמה
הלאמה היא נטילת קניין מידי בעליו על ידי המדינה והפיכתו לרכוש ציבורי.

מעברה
מעברות או בשם הרשמי "יישובי קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה- 60, כדי לספק דיור לעולים חדשים שהגיעו לארץ .

ציטוטים

”הדור שלנו חי חיים יותר צנועים ופחות נוחים, אבל היו לנו חיי חברה טובים והיינו שמחים בחלקינו.“

הקשר הרב דורי