מאגר סיפורי מורשת

סבתא סבינה השתתפה השנה בתכנית הקשר הרב דורי ושיתפה את סיפורה האישי. וכך סבתא סבינה מספרת:

קוראים לי סבינה, נולדתי במרקש שבמרוקו, בגליז (הרובע הצרפתי), בשם סבין וגדלתי עד גיל 13 במרסיי שבצרפת, בהתחלה היינו בדירה בת ארבעה חדרים קרובה לנמל מרסיי ועם השנים, במהלכן אבא שלי עבד כקצב, קנינו דירה אחרת ועוד חנות, אימא לא עבדה אז והייתה בבית מטפלת בי ואחיי. אימא הייתה האשה הכי טובה שהכרתי והסבתא הכי טובה לילדים שלי, אישה שאוהבת לעזור לכולם.

דינה, אימא של סבתא סבינה

בבית גרו איתי גם אחיי – רשל, מרי, לינדה, ומישל (בישראל נולדו עוד שניים). בגלל חנות הקצבים של אבי תמיד היה לנו בשר, היינו אוכלים המון בשרים, ירקות מבושלים, סלטים, אוכל כמו שאוכלים היום בישראל.

היו לי חברים מבית הספר, כעקרון היו לי הרבה חברים או חבורה, אפשר לומר, אבל לא הייתה לי חברה הכי טובה או שלא הספקתי כל כך לפתח קשרים אישייים כי סה"כ גרתי שם עד גיל 13, החברים גרו איתי בשכונה במרסיי שקרובה לנמל, הבנים היו משחקים בגולות ולפעמים גם הבנות הצטרפו אך אני הייתי מעדיפה לעשות ספורט, ספורט חבלים, ללמוד או לטייל עם חברות, פחות הייתי משחקת. היינו הולכות לעשות דברים כמו שבני נוער עושים היום, מסתובבות בעיר, אוכלות גלידה, הולכות לקולנוע וכדומה.

את שם בית הספר איני זוכרת אבל זה היה בית ספר יסודי נוצרי במרסיי, אז לא היו לנו מקצועות של יהדות, למדנו מקצועות מודרניים רגילים כמתמטיקה, אנגלית, מדעים, גאוגרפיה, ותמיד כשהיה שיעור אמנות הייתי הולכת למגרש ספורט. אחיי לעומתי למדו בבבתי ספר יהודים.

עם המורים היה לי קשר מאוד טוב, ובכללי בית הספר היה מאוד ממושמע, למרות זאת לא הייתה לנו תלבושת אחידה, היה אפילו מותר לבוא עם שורט וגופייה בקיץ. היה לנו הרבה טיולים ומסיבות ופעילויות שלצערי היו יקרים, אז היו ילדים שלא יכלו להרשות לעצמם להשתתף. המקצועות שהכי אהבתי הם הסטוריה ומתמטיקה. היה חדר אוכל בבית ספר אבל לא הייתי אוכלת בו, הייתי יוצאת לקנות סנדוויץ בחנות ליד החנות של אבי כל הזמן. הייתי בתנועת סקאוט (סקאוט – צופים) והייתי מאוד פעילה, הייתי קטנה כשהצטרפתי אז הרווחתי שנתיים נוספות בצופים ומאוד אהבתי את זה.

העלייה לישראל

עליתי לישראל בשנת 1963, עלינו כי אבא שלי רצה לעלות, הייתה לו הרבה משפחה בארץ. אנחנו פחות רצינו ובמיוחד אני. לקחנו אנייה ממרסי ליוון ומיוון אונייה לישראל. הגענו לבאר שבע למשק עזר, מעין צריפים שהיו נותנים לעולים חדשים ללא עלות כדי להיקלט במדינה.

אני לא רציתי להיכנס לבית ספר בישראל אז למדתי עברית באולפן בלילות, חשבתי מאוד על לחזור לצרפת. למען האמת, כעולה חדשה הרגשתי מאוד מתוסכלת: הייתי ילדה קטנה ועולה חדשה במדינה שזרה לה ולא רציתי להישאר כאן, מאוד רציתי לחזור ולא נתנו לנו, היה לי מאוד לא פשוט בתקופה הזאת, הגענו לשלב שכולנו רצינו לחזור והיינו מתוסכלים מתהליך הקליטה, אך הסוכנות אמרה להורים שלי שהם יכולים לחזור בעצמם ושישאירו אותנו (הילדים) בקיבוץ. לבסוף נשארנו כולנו ופיתחנו פה חיים, יש לי עכשיו משפחה שאני אוהבת פה וחייתי חיים טובים מאוד בישראל.

אין המון הבדל בין איך שזוגות הכירו פעם לבין היום, מכירים, יוצאים מבלים ומתחברים, ההבדל שכן יש הוא המבחר הגדול שיש לכולם היום שגורם לנו להסתכל על הרבה אנשים.

אופי היחסים בין הורים לילדים בעבר היה יותר מכבד, לדעתי ילדים אז היו יותר ממושמעים ומנומסים מהיום, ביני לבין ילדיי תמיד היה קשר טוב, הם לרוב לא עשו בעיות והיו ילדים מאוד ממושמעים שאהבו ללמוד, רק הבן השלישי שלי היה קצת שובב ובגיל ההתבגרות ועשה קצת בעיות, אבל בסה"כ היה ילד טוב מאוד גם ותמיד היה לי קשר טוב ואוהב איתם, לא היינו צריכים לריב אף פעם כי ידעתי להסביר את עצמי מולם תמיד והם את עצמם מולי, שזה חשוב מאוד בקשר בין הורה לילד.

בזמני יחסי אינטימיות היו הרבה פחות טריוויאלים מהיום, היינו פחות חופשיים. בני נוער היו מכירים ומתארסים מאוד מהר ורק אז מפתחים קשר אינטימי, לפעמים אפילו מיהרו להתארס רק בשביל זה.

את בעלי זכרונו לברכה הכרתי בים המלח בישראל, שנינו ילידי מרוקו. ההכרות בינינו הייתה אמיתית ולא בשידוך, נולדו לנו ארבעה ילדים וחמישה נכדים, אני אוהבת את כולם ויכולה לומר שכולם מוצלחים. שניים מילדיי עוסקים מצליחים בהייטק ונכד אחד זמר, ואולי עוד נכד יהיה שחקן בעתיד.  (אני, רון, שכותב את הראיון)

לגיל 20 הגעתי כבר נשואה פלוס שניים וגרתי בישראל. למרות שגרתי כבר בישראל וידעתי עברית יחסית טובה, הייתי שומעת תמיד רק שירים בצרפתית ואנגלית, היינו רוקדים אז ריקודים סלונים, סלסה, טוויסט (ריקוד מושחת). מאד אהבתי את אריתה פרנקלין ואלביס וכך גם כולם באותה התקופה, אבל עדיין בעיקר הייתי שומעת מוזיקה בצרפתית (בעיקר שירים של שרל אזנבור) רק לא שירים בעברית! היום שומעים שירים ביוטיוב, הכי טוב לא צריך לשלם ויש הכל.

לא הייתי משתתפת כל כך בחיי הבידור בישראל, פחות אהבתי את ההצגות וההופעות הישראליות, אהבתי לצפות בהצגות צרפתיות, אבל מה שכן אהבתי ללכת לקולנוע מאוד.

בשנת 1963 עליתי לישראל, אז לא היה טלוויזיה ואמצעי התקשורת שהיו אז היה העיתון, מאוחר יותר בערך בשנת 1969 נכנסה הטלוויזיה והיה את משדר החדשות.

בגיל 22 כבר היו לי שלושה ילדים, אז הייתי צריכה להיות איתם ולצערי לא יצא לי לבלות הרבה. כמו שאמרתי, אהבתי מאוד את הקולנוע, אני כן יודעת שהיו אז ברים ודיסקוטקים, פשוט לא הייתי יוצאת אליהם.

משהו מבית סבתא – מתכון משפחתי – פשטידה מרוקאית

ראיתי את חמתי מכינה את הפשטידה עם ירקות והחלטתי לנסות להכין בעצמי, לא לימדו אותי אז המתכון הוא שלי והוא פשוט מאוד.

בשביל פשטידה גדולה נצטרך:

12 ביצים

2 וחצי קילו תפוחי אדמה

אבקת אפייה

תבלינים (אפשר להשתמש בהרבה תבלינים, אך התבלינים של סבתא שלי סודיים ואפילו לי היא לא מספרת)

אופן ההכנה:

מבשלים תפוחי אדמה, מניחים בצד שיתקררו. טורפים את הביצים ואז מרסקים את תפוחי האדמה שהנחנו בצד, מערבבים את תפוחי האדמה עם התבלינים, הביצים ואבקת האפייה עד שיוצאת בלילה יחסית אחידה (תפוחי האדמה צריכים להיות לא מרוסקים לגמרי אלא לחתיכות).

שופכים את הבלילה לתוך תבנית ומניחים על הגז לכמה דקות, זה גורם לפשטידה לתפוח כמו עוגה. לבסוף מכניסים לתנור על חום בינוני ל45-60 דקות, עד שהלמעלה משחים, ומוכן!

הזוית האישית

רון הנכד המתעד: לי היה מאוד כיף לראיין את סבתא שלי, היא אחד מהאנשים שאני הכי אוהב בעולם ואתן לה הכל ממני, למרות שאני יודע עליה הכל, נהניתי לשבת ולהקשיב לה מספרת לי שוב, ולמרות זאת היו שאלות שהצליחו להוציא ממנה עוד פרטים וסיפורים שלא שמעתי אף פעם.

סבתא סבינה: היה לי נחמד מאוד להתראיין, זה תמיד נחמד, בלי קשר, לשבת עם הנכד ולספר לו סיפורים, הצלחתי ללמוד על עצמי מחדש ונזכרתי בסיפורים ודברים שלא ידעתי שאני זוכרת, למשל השם של המקום שקלט אותנו לישראל, עזר משק, זה שם שלא אמרתי כבר המון שנים ובאמת לא ידעתי שאני זוכרת.