מאגר סיפורי מורשת

שמי אביבה קמחי, עליתי בגיל ארבע לארץ בשנת 1957. עליתי לארץ באונייה מפולין יחד עם אמי מינה ואחותי רינה. אבא שלי דוד הגיע מאוחר יותר במטוס. בחרנו לגור בנתניה, כי שם הייתה לנו משפחה, בן דוד של אימא שלי, והוא עזר לנו להיקלט. יחד איתו הוריי פתחו חנות וכך ניהלנו את חיינו בנתניה.

שהגעתי לגנון שאלתי את אימא שלי איך הקריינים ברדיו למדו כל כך מהר עברית ולי כל כך קשה? השתלבתי מהר, בגלל גילי הצעיר למדתי מהר עברית. גרתי בדירה ברחוב סמילנסקי, דירה שהורי לא עזבו עד יום מותם, הורי חיו בצניעות בישראל. בפולין היה להם מפעל לייצור נעליים, בעיר לודג', שאליה הגיעו לאחר שנגמרה המלחמה. כשעזבו את פולין הם יכלו לקחת איתם רק מעט דברים, אני זוכרת שאת רוב הדברים מכרו ובכסף קנו קריסטלים שאותם היה מותר להוציא מפולין.

היה לי בילדתי חברים רבים, באותו תקופה אנשים נהגו לשחק בחצרות, גם בחופשים וגם בשעות הערב. חלק מהמשחקים היו מחבואים, משחקי קופסא, דג מלוח, גולות ועד. היינו משחקים בניין נגד בניין, הייתה לנו ילדות עשירה. אני דור שני לשואה, אבי היה במחנה עבודה. אמי ואחותה הקטנה ברחו מפולין לרוסיה וכך נשארו בחיים – עברנו חיים קשים. בגלל שאני דור שני לניצולי שואה הדבר משפיע על חיי ועל התנהלותם.

הייתה לי דודה בבת ים ובחופשות נסעתי לבקר אותה או שהיא באה לבקר אותנו. שיחקנו במכולת, ארזנו אבנים ואלה היו המוצרים שלנו. הכל היה פשוט ובסיסי ושיחקנו בשמחה. הייתי בתנועה ממש כמוכם, בתנועת הצופים הרבה מאוד שנים. היינו עושים טיולים ופעולות מעניינות ועד היום אני בקשר עם חלקם של האנשים. ביום שישי כשהייתה פעולה היינו לובשים חולצה לבנה וחצאית כחולה.

אחרי בית הספר תיכון למדתי באוניברסיטה בירושלים ואחר כך בסמינר הקיבוצים ברמת אביב. עם  סיום לימודי, הפכתי למורה צעירה שהפרש הגילאים בינה לבין תלמידיה היה קטן מאוד. חינכתי כיתות ז'-ח'. בתור ילדה שנולדה בחו"ל ניסיתי להעביר לתלמידים מסר עד כמה חשוב שיש לנו מדינה משלנו, ואף אחד לא יכול להגיד לנו שהיא לא שלנו, כמו שהיה בגולה. השקעתי בכל תלמיד ותלמיד. אהבתי מאוד את המקצוע ואת הילדים, אבל כשהוריו של בעלי, עדי, פרשו מהעבודה במלון, פרשתי מן ההוראה והצטרפתי לעסק המשפחתי.

כפי שסיפרתי, ילדותי עברה עלי בנתניה. את סבא של מעיין, עדי, הכרתי לחוף ימה של נתניה. שנינו למדנו בבית ספר "איתמר", ובטשרניחובקי והקמנו את ביתנו. פה נולד אבא של מעיין, כשהוא היה בגיל 35 קיבלנו ממנו שי – ג'ינג'ית יפהיפיה.

הוריו של בעלי הגיעו לישראל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כנוער מעפיל והתיישבו זמנית בקיבוץ מצפה ים, על צוק מעל חוף הים הצפוני של נתניה. בקיבוץ הזה שהו מספר שנים ולאחר מכן בחרו להישאר בנתניה הקרובה ולא לעזוב עם שאר חברי הגרעין לקיבוץ יד מרדכי. בתחילה אבא של בעלי היה קבלן ובגיל יותר מבוגר הוא הרחיב את דירתם בנתניה והפך אותה לפנסיון שאירח נופשים. עדי השתלב בניהול הפנסיון והפך אותו בהמשך למלון קטן ואף השכיר דירות של נתנייתים לענות על הביקוש. כיום המלון הפך למלון בוטיק שמארח אורחים מהארץ ומחו"ל.

כיום אני עדיין גרה בנתניה, בקרבת המלון. את החגים ראש השנה ופסח אנחנו חוגגים במלון  כולם ביחד – כל המשפחה המורחבת. כיום יש לי שישה נכדים מקסימים, מעיין היא הנכדה הבכורה. אני נהנת לארח אותה לשינה  בביתי ונהנת לבשל בשבילה את מרק העוף שהיא כל כך אוהבת.

הזוית האישית

הנכדה מעיין: אני מאחלת לסבתא שתמיד תמשיך לספר את הסיפורים שלה ותמיד תהיה בריאה.