מאגר סיפורי מורשת

להגיע לארץ ישראל ולחיות פה. נשמע קל, נכון?

אתם מגיעים לארץ כשאתם חוזרים מחופשה, ואתם חיים פה יומיום. אבל לא לכולם זה כזה קל. חישבו למשל על מי שגדלה כל חייה במקום אחר ויום אחד אורזת הכל ועוברת למדינה חדשה, שונה, זרה ולעיתים מוזרה, הנמצאת במצב ביטחוני לא יציב.

הוסיפו ילדה קטנה, ואת העובדה שכל זה מתרחש לפני שנים רבות, ללא הקידמה הטכנולוגית והנוחות של ימינו, ותבינו את גודל האתגר.

לובה אוברדזואן, נולדה בשנת 1945 במולדובה בעיירה קטנה ליד בלץ. טרם עלייתה, התגוררה באוקראינה בעיר בשם צ'רנוביץ, שם עבדה בבית חולים גדול בתור מיילדת. סבתי חיה בקהילה יהודית מלוכדת ולא חוותה אנטישמיות. היא ובעלה הרגישו מחוברים ליהדות, אך בליבה לא הרגישה צורך לעלות לארץ ישראל. בעלה לעומת זאת, מאוד רצה לעלות לישראל והתעקש על כך. במחשבה על העלייה לארץ, היא מאוד חששה שלא תוכל ללמוד את השפה העברית, שלא תוכל למצוא עבודה, ושתאלץ להתמודד עם קשיים בטיפול בבתה הקטנה. ואכן, לאחר ויכוחים רבים בינה לבין בעלה, הם החליטו לעלות לארץ.

סבתי (ימין) עם משפחתה לפני העלייה לארץ

העלייה לא הייתה כל כך פשוטה. לפני שיצאו מבריה"מ, היה צריך לקבל אישור יציאה, אשר לרוב חיכו לו זמן רב והיה צורך להגיש אישורים מיוחדים. למרות חששותיהם מהקושי בקבלת האישור, לבסוף הם קיבלו אותו בקלות ובמהרה. בנוסף לכך, באוקראינה הערימו קשיים גם בהעברה של מטען אישי, והעוזבים את הארץ היו צריכים לעבור הרבה ביקורות מתישות על מנת שיוכלו לקחת איתם את המטען שרצו. קושי נוסף בעלייה לארץ היה הדרך, היות ולא ניתן היה לטוס ישירות לישראל, והם נאלצו לעצור בהרבה תחנות במספר מדינות.

בארץ היה קשה לקבל דירה ולמצוא מקום עבודה. בהתחלה הם גרו בנתניה, בקרבת קרובי משפחה שגרו בעיר. זמן קצר לאחר מכן, סבתי התחילה ללמוד עברית באולפן, ובמקביל עבדה כשוטפת כלים במלון, שנוהל על ידי אחד מקרובי המשפחה. העבודה כשוטפת כלים הייתה מאתגרת במיוחד, מאחר שבגלל הקשר שלה למנהל המלון, היא קיבלה הרבה אחריות על המלון. הטיפול בבני משפחתה היה קשה ומעייף. במקביל לטיפול בילדה קטנה, היה עליה לדאוג לבעלה, שחלה באותה תקופה, ולאביו שעלה יחד איתם לארץ.

לא היה להם על מה לישון. הסוכנות נתנה להם מיטה לא מוצלחת. תחילה הם ישבו על הרצפה לאכול והמזוודות היו השולחן שלהם ואחר כך הם קיבלו מהסוכנות איזה שולחן וכיסאות. הדבר הראשון שהם רכשו לעצמם, היה מיטת תינוק לבלה (הבת שלה).

לאחר שעברו לגור בגבעת אולגה, היא התקבלה לעבודה בתור אחות מעשית בבית החולים בעיר הקרובה. היה עליה לעבור השתלמות ארוכה בבית חולים "הלל יפה" בשביל לקבל הסמכה לעבוד בארץ כ"אחות מוסמכת". לאחר מכן התקבלה לעבודה בחדר לידה בבאקה אל גרביה, שהיה שלוחה של "הלל יפה" באותה התקופה. במקביל, גם בעלה החל לעבוד במפעל "הוד לבן".

כשהם גרו בחו"ל הם שמרו על המסורת וחגגו את כל החגים, אך המנהגים היו שונים. למשל, בפסח היו היה נהוג שגרעינים אסור לפצח ושאסור לאכול שום, ואילו בארץ לא היו כאלה איסורים. לעומת זאת, היו איסורים אחרים שלא היו מורגלים אליהם, כגון איסור אכילת קטניות. היו מנהגים שהיה קשה להם להתרגל אליהם, כמו עניין הכשרות שכלל לא התייחסו אליו בעבר. מצד שני, בשינוי ובהבדלים האלה היה גם חלק מרגש וחדש. העובדה שרוב הקהילה בגבעת אולגה, הייתה מורכבת מעולים חדשים מרוסיה, שעלו בעליה הגדולה בשנת 1974, הקלה עליהם את ההתמודדות, כי לכולם היו מתנהגים דומים.

היו קרובים שנשארו ברוסיה אחרי שהם עלו: אימא שלה ושני האחים שלה. היה מאתגר לתקשר איתם, מכיוון שלא היה אינטרנט ולא היה אפשרי להתקשר אליהם. כשמישהו היה נוסע לבריה"מ, הם היו משתדלים להעביר איתו דרישת שלום. הם גם היו כותבים מכתבים, אבל היה לוקח המון המון זמן עד שהם הגיעו. בהמשך בשנת 1977 עלתה גם אמה ארצה.

באותה תקופה התנאים הביטחוניים בארץ היו קשים ומסוכנים. הם הגיעו לארץ אחרי מלחמת ששת הימים, והרבה פיגועים התרחשו באותה התקופה. סבתי זוכרת במיוחד שהיה פיגוע גדול באוטובוס. היה חשש גדול מפיגועים ומאוד החמירו בהתייחסות לחפץ חשוד. יתרה מכך, הם הרגישו מנותקים מהמצב במדינה כי באותה תקופה טרם היו שידורי טלוויזיה ברוסית, והם לא ממש הבינו את שידורי הרדיו והטלוויזיה.

בבית היה מתח רב בעקבות המצב הכלכלי וגם בשל המגורים המשותפים עם החם שלה. לשמחתה, לאחר מספר חודשים, חמה מצא לו בת זוג, התחתן ועבר לגור איתה. גם המצב הבריאותי של בעלה תרם רבות למתח הכללי. היו לו בעיות לבביות, אשר מנעו ממנו לעבוד בעבודה מאמצת, והעבודה שמצא איפשרה לו הכנסה נמוכה בלבד. חוץ מזה, לעיתים, כשלא חש בטוב, נאלצה סבתי להישאר איתו בבית לצורך השגחה ועזרה.

בשל המצב הכלכלי הקשה, הם נעזרו בכל עזרה שיכלו לקבל, וסבתי עשתה הכל כדי לחסוך בהוצאות מיותרות. בנוסף למשמרות רבות וארוכות בבית החולים, עשתה גם את כל עבודות הבית בעצמה. אפילו את הזמן הפנוי שהיה לה מדי פעם בעבודה ניצלה סבתי כדי להרוויח עוד קצת: סרגה מעילי תינוקות ומכרה אותם למכרים. על כל מעיל כזה הרוויחה 100 ש"ח, וזה עזר לה מאוד בהוצאות היומיומיות של הבית. פעם בשבוע בעלה היה מקבל במתנה 2 קילו בשר ממפעל הבשר שעבד בו, וגם זה עזר מאוד. גם קרובי המשפחה הגיעו עם מצרכים מספר פעמים, וזה עזר מאוד למילוי המקרר. בנוסף הם חיו בקהילה שבה אחד עזר לשני, דבר שהקל על כל ההתמודדות.

לבעלה היו חרטות רבות על המעבר לארץ, בשל השכר הנמוך, וקשייו עם השפה. הוא דיבר רבות על זה שלמרות שהוא זה שרצה לעבור והעובדה שהוא מאוד אוהב את המדינה, היה לו מאוד מאתגר פה. היה לו מאוד קשה למצוא חֶברה, ואנשים שהתחבר אליהם עברו לגור למקומות אחרים, ומסיבה זאת הוא נשאר בודד והיה לו קשה.

אבל היו גם היו כל מיני דברים שהפתיעו אותה לטובה. לדוגמא, סבתי סברה שלמידת השפה תהיה מסובכת, אך למדה אותה בקלות יחסית. היא חששה שלא תצליח למצוא עבודה, אך להפתעתה ושמחה  מצאה עבודה מהר. גם בעלה מצא עבודה מהר, למרות מחלתו. היא מאוד חששה מלמידת השפה העברית, אך מה שעזר לה היה כוח הרצון הרב שלה. סבתי הרבתה לשאול כל מיני דברים, ורשמה אותם תמיד בפנקס שאתו הלכה לכל מקום. כשהייתה לה אפשרות, דיברה עם כל מי שידע את השפה. אבל הקושי היה כפול, כי היה עליה ללמוד שתי שפות בבת אחת – עברית וגם ערבית, וזאת משום שבבית החולים שעבדה בו בבאקה, כמעט כל המטופלות היו דוברות ערבית ולא ידעו עברית. סבתי הצליחה ללמוד את הערבית באותה דרך: שאלה, רשמה ואחר כך השתמשה בזה בחיים. היא למדה להגיד רק דברים ששייכים לעבודה, ולא למדה לדבר את השפה לגמרי.

התכונה שעזרה לה לעבור את זה בצורה כל כך טובה הייתה הנחישות. סבתי תמיד שמה את המשפחה במקום ראשון, וחשבה רק איך תוכל לתרום לה עוד. היא לא ישבה רגע אחד בחיבוק ידיים ועשתה בעצמה גם דברים שאחרים שילמו לאנשי מקצוע עבורם כמו כמו ניקיון הבית, סיוד הבית והדבקת טפטים. כל מה שיכלה עשתה בעצמה, כל סכום שיכלה לחסוך חסכה, לא חשוב כמה קטן הוא היה. בנוסף, היה חשוב לה לקדם את מעמדם ולהתחיל לצבור רכוש ואפילו דירה. לשם כך לקחה הרבה הלוואות ונכנסה להרבה חובות, ונאלצה כל הזמן להתנהל עם חוסר בכסף ומינוסים בבנק. אבל בזכות זה, הם  שידרגו לאט לאט את הבית, ואפילו הצליחו לרכוש את הדירה שבה גרו.

יש גם חוויות משעשעות שסבתא זוכרת מכל התהליך, והן קשורות בעיקר לתקריות מצחיקות שהיו לה, כשעוד לא הכירה מספיק את השפה העברית. אחד מהם התרחש כשעבדה במלון "ראובן" בשטיפת כלים. לפני שהם יצאו מבריה"מ, היה מאוד קשה להשיג דג מלוח בחנויות, והיא מאוד אהבה לאכול לקרדה. יום אחד כשהייתה הפסקה, אמרו לה "לכי תקחי לך משהו לאכול", אז סבתי הלכה ולקחה לה מה שאהבה – את הדג המלוח. העובדות במטבח שאלו אותה "מה, זה מה שאת אוכלת?" כי בשבילהן זה לא היה משהו טעים ואטרקטיבי, היא ענתה "כן, קודם אני אוכל דג מלוכלך…". כולן התחילו לצחוק, מבלי שהבינה למה. סך הכל רצתה להגיד "דג מלוח". העובדות האחרות הסבירו לה את הטעות, ואפילו היא הרגישה משועשעת מכך. את המקרה הזה סיפרו אפילו במסיבת הפרידה מהאולפן שלמדה בו עברית, וכולם צחקו.

עוד סיפורים משעשעים כאלה היו במקום העבודה שלה בבאקה. למשל, פעם אחת ביקשו ממנה להביא סיר (לילה) וסבתי הלכה להביא סיר מהמטבח, וכשביקשו ממנה להביא חיתולים והיא חשבה שמדברים על חתולים. תקרית נוספת שזכורה לה במבוכה היא הפעם בה ביקשה "גבר" במקום "גרב" בחדר מלא גברים.

כידוע, אף אחד לא עושה תמיד הכל מושלם, ולכן גם לה יש חרטות ודברים שהייתה רוצה לעשות אחרת. הנה כל מיני דברים שבדיעבד סבתי הייתה משנה או עושה אחרת:

עולה לארץ חמש שנים קודם, אם כי לא באמת יכלה לבחור את זמן העלייה, כי לא היה לה כסף והחם עזר בקניית כרטיס הטיסה לארץ. הייתה מבררת יותר ומתעמקת בנושא מקום העבודה – לאן יותר טוב ללכת, במקום ללכת למקום הראשון שהזדמן לה. אכזב אותה שהמשפחה לא יעצה לה טוב לאן ללכת לעבוד – יכלו לייעץ לה שתפנה ישר לבית חולים כדי לעבוד במקצועה, במקום לעמוד שם לשטוף כלים.

נכנסת ליותר חובות, וקונה דירה מוקדם יותר. אולי אפילו מנצלת הזדמנויות נוספות להלוואת כספים וקונה עוד דירה. קונה דברים ביד שנייה אם היה אפשרי, או משתמשת בדברים שאנשים כבר לא נזקקו להם. אבל יכול להיות שזה לא היה אפשרי, כי לא היה לאנשים הרבה דברים כמו שיש היום.

למרות הדרך הקשה שסבתי עברה, היא הצליחה להשיג את מטרותיה ומרגישה שהעלייה לארץ הייתה החלטה נכונה. כיום סבתא מתגוררת בנתניה וחייה עם בנותיה יציבים וטובים.

הזוית האישית

רותם: הייתה לי הזדמנות לבילוי זמן איכות עם סבתא והיה מאוד מעניין ללמוד על תהליך העלייה לארץ חדשה. חוויה זאת גרמה לי להבין כמה זה מורכב, ולמדתי איזו סבתא חזקה יש לי וכמה נחישות ואומץ יש לה. אני מאחל לה עוד שנים רבות של בריאות ונחת עם המשפחה, שיהיו רק הרבה בילויים וטיולים, בלי עבודה קשה וללא כל מחסור.

לובה: נהנתי מאוד מההזדמנות לספר את סיפור העלייה לארץ שלי. אני ורותם זכינו לבלות זמן איכות ביחד.