מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ מפרס בחודש אוגוסט שנת 1959. סיפור העלייה שלי לא היה הירואי.  ההורים שלי עלו עם משפחתי, אחי ואחותי, בשל געגועי אמי לבני משפחתה הגרעינית שכולם כבר עלו לפני כן לארץ ישראל. ואבי הלך בעקבות רצונה של אמי.

החוויה במטוס הייתה לא נעמה לי כלל: הקאתי, היו לי בחילות ופחדתי. בכל זאת הייתי ילדה בת 6 כשעזבנו את פרס. הזיכרון שצרוב לי בראש הוא שכל השכנים והמשכיר דירה שלנו עמדו כולם ופרצו בבכי גדול וניסו להניא אותנו מלעלות לארץ ישראל (לא כולם שכן הרוב היו מוסלמים).

כשהגענו לארץ לקחו אותנו במשאיות מתנדנדות ולא נוחות לאופקים. שם גרנו בפחונים. בחודש אוגוסט הם פשוט להטו מחום ולא היה שום אמצעי קירור. אמי הייתה בחודש התשיעי להריונה וסבלה מאוד. כמובן שכולנו סבלנו מהתנאים הקשים היות והיינו רגילים לשגרה אחרת, טובה, מרפדת ונעימה יותר למרות שלא היינו עשירים.

אבי חיפש עבודה ולא מצא. אחרי כשבועיים סבי הציע שנעבור לגור אצלם בבת-ים (כסגירת מעגל גרתי בשנים האחרונות בבת-ים). לאחר חודש אבי מצא בית בתל גיבורים, היה זה בית ערבי (עד היום נמצא בבעלות המשפחה). וללא ברירה אבי התחיל לעבוד בבניין. היה לו מאוד קשה מכיוון שהוא לא היה רגיל לעבודת כפיים מסוג זה היות בפרס הוא היה מוכר בדים.

לאחר זמן קצר אבי התאחד עם חברו מהעלייה והם החליטו לחדש את העיסוק בישראל ולקנות שטיחים אז היה תוצרת כרמל (שָׁטִיחִים שָׁטִיחִים בזול). בתור ילדה אני זוכרת שאבי התחיל לחייך אחרי מכירת השטיחים אבל זכור לי שאני מאוד דאגתי וחרדתי לשלומו בתור ילדה מכיוון שהוא היה רוכב על אופניים ועם הרבה שטיחים עליהם למרחקים גדולים. כל ערב כשהיה מחשיך הייתי מחכה ליד הכביש הראשי עד שהגיע ואז לא היתה מאושרת יותר ממני. לימים הוא קנה חנות עם חברו בנס ציונה והמצב התחיל להשתפר.

כמשפחה בת 7 נפשות (אחותי הקטנה נולדה בישראל) גרנו כולנו בחדר אחד גדול עם שירותים, מטבח קטן וחצר גדולה. בבית תמיד היו אורחים ולא חשבנו לרגע שהבית קטן אפילו לשינה קיבלנו אורחים.

זכור לי מקרה שנצרב בזכרוני בזמן שהמצב היה קשה: אמי הלכה לעבוד בבית של שוטרת שהיתה שכנה וכשנודע לאבי הוא כעס מאוד על אמי ואמר: "כל עוד אני חי את לא תצאי לעבוד. אני אפרנס אותך את תהיי המלכה שלי." ואכן כך היה.

לימים המצב הכלכלי השתפר. אבי קנה דירה חדשה ועברנו אליה אך לא מכרנו את הדירה הישנה. בעקבות העלייה של אבי לארץ עלו אחריו הרוב הגדול ממשפחתו.

הסיפור האישי שלי על העלייה הוא כאשר הגענו לארץ נכנסתי לכיתה ב'. בהתחלה היה לי קשה: לא ידעתי את השפה והתגעגעתי לחברות שלי מפרס אפילו כתבתי אליהן מספר מכתבים שאבי היה שולח אותם בשבילי (שליחת מכתבים היה דבר שבשגרה).

כאשר התחלתי ללמוד את השפה קלטתי אותה מהר. הכיתה היתה מקבלת, אוהבת ומגובשת מאוד ולא הרגשנו אפליה עדתית למרות שהיתה בארץ אפליה כזו. יצרנו, בני הכיתה שלי, קשר אחרי 50 שנה וזה היה מהמם כמובן שהיה עצב על אלה שחסרו ולא יהיו.

כמובן שעברתי את כול המסגרות (לימודים, צבא, נישואים…). יש לי 5 ילדים וי"ט (19) נכדים מקסימים ונהדרים והם כול עולמי (למרות שהם לפעמים מחרפנים אותי). דרך אגב י"ט מספר הנכדים יוצא כראשי תיבות של שמי יפה טהורי ובעלי יוסף טהורי.

הזוית האישית

הייתה לנו חוויה מאוד מהנה, מרגשת ומיוחדת. הכרנו אחד את השני לעומק ולמדנו המון דברים חדשים. תודה לכל מי שעזר לפרוייקט להתקיים.

סבתא יפה: החוויה עם שלו הייתה מרגשת וכפית ויבואו על הברכה כל מי שתרם ונתרם.

הנכד שלו: היה כיף גדול לעבוד עם סבתא ולהכיר אותה לעומק.

.