מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי זינה, אחותי בחרה לי את שמי. נולדתי בעיר אנקש מרם באתיופיה. לא היו לנו חדרים, בישלנו בחוץ, התקלחנו בנהר ושיחקנו בחוץ. היה בית כנסת ונהר. לאבא שלי קוראים איילו ולאימא ציינשי. לאחים שלי קוראים אביבה, צקלוא, וויזרו, טורגאו ודבורה. ההורים היו חקלאים, לבשנו בגדים מסורתיים, אכלנו אינג'רה, פירות, ירקות וכו. גרנו בשכונה יהודית. היינו מכבסים ידנית, עושים חקלאות בידיים, וכל דבר אחר היינו עושים פיזית. הטכנולוגיה שינתה את החיים בכך שהחיים נהיו יותר קלים.

זיכרונות ילדות

החברים היו הילדים בשכונה, שיחקנו מחבואים, משחקי כדור וכו'. היינו משחקים כל החברים. בבית הספר למדנו אמהרית, אנגלית, מתמטיקה ועוד מקצועות שלומדים בארץ. היו יחסי כבוד בין המורים לתלמידים והמשמעת הייתה חזקה, הבנות לבשו חצאיות והבנים מכנסים, לא היו טיולים/מסיבות. אהבתי ללמוד מתמטיקה ושנאתי מדעים. לא היו חדרי אוכל בביה"ס, המאכל האהוב עליי היה לחם ותה, היו ממתקים. לא הייתה תנועת נוער.

בשנות ה-20 שלנו היינו שומעים מוזיקה בשפה האמהרית, רקדנו ריקודים של אתיופים. היינו שרים כל הזמן ורוקדים כולם ביחד.

אהבה ומשפחה

אם גבר היה רואה מישהי שהוא רוצה, אז הוא היה שולח את הוריו לבית שלה ומבקש את ידה. הם היו מתחתנים ברגע שההורים של הכלה היו מאשרים את הבחור וסופרים דורות. הילדים כיבדו מאוד את ההורים וכל מבוגר אחר, הם גדלו לחינוך חזק, הילדים לא התערבו בעסק של המבוגרים אבל ההורים היו מקשיבים להם. כמשפחה נהוג היה לחגוג חגים ביחד, לעשות שיעורי בית ביחד ולצחוק ביחד. הכרתי את בעלי בשידוך, הקמתי משפחה וילדתי חמישה ילדים. יש לי ארבעה נכדים, גדלנו ביחד באתיופיה.

עלייה לישראל

עליתי לארץ בשנת 2001 כי כל משפחתי הייתה בישראל וכי אני יהודיה. עשיתי עלייה במטוס. עם הגיענו היו מורים שלימדו אותנו במרכז קליטה, היה קשה להסתדר בהתחלה ועכשיו ברוך השם, בנינו בית.

הזוית האישית

שילי: שמחתי לתעד את סיפורה של סבתא זינה ולהנציחו במאגר המורשת.