מאגר סיפורי מורשת

שמי אלעד אוחיון, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי דינה. החלטתי לספר את סיפורה של סבתא דינה שהיא אימא של אימא שלי ושבעצם אני מאוד קשור אליה עד היום.

סבתא דינה ברקיו נולדה בתאריך 21.11.1948. לבית משפחת טליאס, בעיר איזמיר שבטורקיה. היא עלתה עם משפחתה בשנת 1948, תינוקת קטנה, כך שהיא לא זוכרת כמובן את העלייה לישראל.

הקשר הרב דורי של סבתא דינה ושלי

סבתא דינה טיפלה בי עוד שהייתי בפגיה בבית החולים "מאיר" בכפר סבא. היא הייתה מגיעה יום יום לפגיה, כדי להיות איתי שם, ואיפשרה לאימא שלי לחזור לכמה שעות הבייתה כדי להיות עם אחי הגדול.

הטיפול העוטף של סבתא שלי המשיך גם אחר כך כשכבר שוחררתי הבייתה. סבתא חשבה שאני כל כך קטן ושברירי והחליטה שבמקום ללכת לפעוטון היא תטפל בי וכך היה סבתא טיפלה בי עד שנכנסתי לגן בגיל שנתיים.

העלייה של סבתא עם משפחתה לישראל

סבתא הייתה רק בת חודשיים כשהיא עלתה לארץ ישראל בשנת 1948. הם היגיעו לישראל באונייה מאיזמיר שבטורקיה. הדרך הייתה ארוכה וקשה מאוד. האונייה הייתה מלאה באנשים מבוגרים והרבה ילדים קטנים. סבתא מספרת לי, שאת הסיפורים על העלייה היא מכירה מהסיפורים שבעצם סיפרו לה, מכיוון שהיא הייתה כל כך קטנה. סבתא הייתה תינוקת ובמהלך השהות באונייה היא הייתה מאוד חולה וכל המסע היה קשה ומעייף למשפחה שלה ולכל העולים החדשים.

היא עלתה עם אביה אמה ושני אחייה הגדולים ציפורה שהייתה אז בת ארבע ומיכאל שהיה בן שנתיים.

ההפלגה מטורקיה לישראל נמשכה מספר ימים. הם הגיעו לנמל חיפה בשעות הלילה. שם ירדו מהאונייה בסדר מופתי העמידו אותם בשורה ארוכה והדריכו אותנו להיכנס לתוך מבנה. שם סיפרו לה הוריה, שבתוך המבנה ריססו אותם ב"פליט" (חומר הדברה של פעם). אחר כך נתנו להם תפוז וכריך עם מרגרינה וריבה ושלחו אותם למקום בשם "בית ליד".

מעברת "בית ליד" הנקראת גם מעברת "שבות עם", הייתה בצומת בית ליד, ליד פרדסיה. היא הוקמה כמחנה לעולים הרבים שעלו בתקופה זו לישראל. בשנת 1948, השנה שסבתא שלי עלתה עם משפחתה לארץ, בשנה זו, עם הקמת מדינת ישראל, עלו רוב יהודי טורקיה לישראל כ-55,500 יהודים. רובם פוזרו למחנות עולים ומעברות. משנת 1951, הפך מחנה העולים בית ליד, למעברה שהייתה קיימת עד לשנת 1967.

במחנה עולים זה הם חיו באוהלים מבד במשך שנתיים בתנאים קשים מאוד ללא שירותים, בלי מים זורמים. האזור היה כולו מלא בבוץ, לא היו גנים ובתי ספר, לא היה שם כלום. אלה היו שנתיים ארוכות וקשות והם חיכו בקוצר רוח לעבור משם למקום אחר.

החיים בצריפונים מעברת ג'ליל

אחרי כשנתיים, העבירו אותם להרצליה למעברת ג'ליל (אִגְ'לִיל היה כפר ערבי, בקרבת חוף הים שננטש במלחמת השיחרור, במקום זה הוקמה "מעברת ג'ליל" שנקראה "גלילות", בה שוכנו עולים חדשים. (בשנת 1954 צורפה גלילות לתחום הרצליה). משפחתה של סבתי, דינה, גרה במעברה זו בצריפון עם גג אסבסט. זו אמנם הייתה התקדמות, המעבר ממחנה העולים באוהלים לצריף, והייתה לכל אחד הייתה מיטה עם מזרון, אולם גם שם התנאים היו לא קלים. השירותים היו רחוקים מהמגורים, ותנאי המחיה היו קשים מאוד.

אבא של סבתא דינה, סבא רבא שלי, עבד בתל אביב במכירת אבטיחים והוא נאלץ להישאר לישון שם כל השבוע ורק בסוף שבוע הוא היה חוזר הבייתה למעברה בהרצליה. למעשה אימא שלה, סבתא רבתא שלי, גידלה את הילדים לבדה כל השבוע. הם גרו במעברה זו במשך כשלוש שנים, לא קלות ושם גם נולד האח הצעיר של סבתא, משה.

לאחר כשלוש שנים במעברה, הם קיבלו בית בשכונת "נווה ישראל" בהרצליה. שם הם גרו בבית קטן עם חדר וסלון וכך משפחה בת שש נפשות חיה במשך שנים רבות בצפיפות ובלי להתלונן. סבתא מספרת שכל שנות ילדותם, הם ישנו יחד באותו חדר ובאותם מיטות: סבתא ואחותה במיטה אחת ושני האחים במיטה השנייה.

למרות התקופה הקשה, סבתא מספרת על שמחת חיים של משפחה חמה ומלוכדת. בשבתות אבא שלה היה שם על הפטיפון תקליטים בשפה הטורקית וכולם היו מתחילים לרקוד. בבית הקטן, הייתה חצר גדולה עם עצי הדר, תפוזים, קלמנטינות, לימונים ואפילו עץ גויאבות.  הם נהגו לארח את כל המשפחה המורחבת שלהם בבית. סבתא זוכרת שתמיד בחג סוכות, אבא שלה היה בונה סוכה ארוכה ומקושטת ושם הם גם היו ישנים בלילה.

בגיל 10-11 סבתא הצטרפה לתנועת "הנוער העובד והלומד" וזה גרם לה לפרוח ולהכיר הרבה חברים. סבתא למדה בבית הספר ויצמן בהרצליה ושם המורה החליטה לקרוא לה דוננה כי היו בכתה שתי בנות בשם דינה. היא למדה רק עד כיתה ח', אז לא היו חטיבות בניים,  בכל בתי הספר היסודיים היו שמונה שנות לימוד. גם אחיה הגדול למד יחד איתה באותה כיתה, כי לא היו מספיק כיתות לכל התלמידים, זכור לה שהיא הייתה עושה לו את כל השיעורים עד שהעיפו אותו מבית הספר.

סבתא הייתה ילדה שמחה ומאוד חברותית ומאוד פעילה, גם בתנועת הנוער וגם עם חבריה מבית הספר. בגיל 12 כשהייתה בכיתה ו' היא אהבה לרקוד עם הולה הופ וריקודי עם, הייתה להם ממש להקת ריקוד והם היו מופיעים לפני קהל, זה משהו שעשה לה טוב.

בגיל 15, סבתא דינה התחילה ללמוד את מקצוע הספרות בבית הספר "נוי" בתל אביב והיא הייתה נוסעת לשם כל יום. במקביל ללימודים העיוניים הם עשו גם עבודה מעשית והיא התחילה לעבוד שם. כבר בגיל 17, אבא שלה פתח לה מספרה במרפסת של הבית והיא עבדה שם עד שהתחתנה. היא הכירה את סבא חיים כשהייתה בת 17, לאחר תקופת חברות היא התחתנה עם סבא חיים, כשהייתה בגיל 18 וחצי. הם נישאו בכפר סבא, באולמי "השרון". כשמלאו לה 21 שנים נולדה הבת הבכורה, הבת השנייה שנולדה, היא אמי מירב ולאחריה נולדו עוד שני ילדים.

צולם בסיני בחופשה משפחתית

הזוית האישית

סבתא דינה: שמחתי להשתתף עם נכדי אלעד בתכנית הקשר הרב דורי, זו הייתה הזדמנות נהדרת לספר את הסיפור שלי ויותר מזה להזכר בתקופה הזו ואלעד גרם לזה להיות חוויה נהדרת. הייתה לי חוויה מהנה ונוסטלגית.

אלעד: תמיד כייף לי עם סבתא, אבל ממש נהנתי לשמוע את סיפוריה ולנסות להבין את תקופת ילדותה. באמצעות התיעוד, למדתי וקראתי על קהילת יהודי טורקיה שעם הקמת המדינת רובה עלתה לישראל, ובניהם משפחתה של סבתי שעלתה בשנת 1948.