מאגר סיפורי מורשת

אבלין נולדה בעיראק בעיר אלווי בשנת 1942 ביום הראשון של חנוכה, היא ואחיה, הם עשרה. לאביה קראו סלים ולאמה קראו נעימה. לאחיה קראו עזרא, שרה, נדיה, דייזי, יעקב, יוסי, דוד, כרמלה ומשה.

אביה ואחיה עבדו בבית חרושת של סבון והייתה להם חנות סבונים ואימא שלה הייתה עקרת בית. היה להם עובד שקראו לו לטיף. הם גרו בסביבה לא יהודית, רוב השכונה היו מוסלמים. היה להם שכן יהודי ושכן מוסלמי, קצין גדול בצבא שהתחיל לבכות כשעזבו את עיראק; הם אפילו היו הולכים לעשות קניות ביחד.

היא מספרת שהם היו עשירים גדולים והיו לובשים חליפות מדי יום. היה בית כנסת באזור ולפעמים אביה היה הולך אליו בחגים ובשבתות. השפה שהיא ומשפחתה דיברו הייתה ערבית, ממש כמו כל האנשים בעיראק, הם לא היו שונים. למרות שהם גרו בעיר שרוב המשפחות היו גויות, הם לא הרגישו נבדלים מהם והם הרגישו חלק מאזרחי עיראק לכל דבר ועניין.

היא ומשפחתה גרו בבית גדול מאוד ואבא שלה ריהט את הבית יפה ממש. בבית היה חדר גדול לאורחים ועוד חדר אוכל, בסך הכל היו שישה חדרים וגם קומה שנייה. היו לה שני סוסים, יונים ועוד חיות שגידלו. ליד ביתה היה פארק ענק, היא אומרת שהם גרו באזור מאוד יפה ולפעמים היא הייתה הולכת ומשחקת עם חברותיה בושרה וסואם בגינה.

בית הספר

אבלין הלכה לבית ספר נוצרי בעיראק שלמדו בו נוצרים, ערבים ויהודים. בבית הספר חגגו חגים נוצרים כמו כריסמס והיו קונים מתנות ומחלקים לתלמידים. היא למדה שפה (ערבית), שירים, קרוא וכתוב ולנגן בפסנתר. לימדו שם גם אנגלית וחשבון והייתה לה מורה נוצרייה שקראו לה ויקטוריה. המשמעת בבית הספר הייתה מאוד חשובה, איך שהיה מצלצל הפעמון כולם היו עומדים בשורה גדולה וישרה כדי להיכנס לכיתות. הם היו לומדים המון שיעורים. מי שהיה מלכלך או מתחצף היה מקבל עונש וכולם היו צריכים להיות ממושמעים.

תקופת השואה

עם הזמן התחילו הערבים לשנוא את היהודים ובמהלך תקופת השואה ולאחריה הם הרגישו את זה יותר מתמיד. הם שמעו שתלו בכיכר העיר את היהודי שפיק עדס (ז"ל) שהיה איש עסקים מאוד מצליח. אבא שלה הבין שהם חייבים לעזוב ושהחיים בעיראק לעולם לא יחזרו להיות אותו הדבר. הם החליטו לעלות לארץ בעקבות ההתנכלויות ואביה פחד מאוד על הבנות.

העלייה לארץ

הם עזבו בזמן קצר ובהחלטה מהירה את עיראק ולקחו דברים מועטים איתם; הם היו מאוד עשירים ואז השאירו כמעט הכל מאחור. בדרך לארץ הם עצרו בטורקיה וגרו שם שבעה חודשים בבית שהשכירו. המשפחה התפצלה והם הגיעו לארץ בדרכים נפרדות, חלקם במטוס וחלקם באונייה. בשנת 1951 הם הגיעו ארצה. מי שקיבל אותם היה בן דודה של אבא שלה שחיכה להם בנמל וגם  ג'ורג'יה, אחותה של אימא שלה הייתה שם.

החיים בארץ

התנאים בארץ היו מאוד קשים והם נאלצו לגור בצריף קטן היא וכל המשפחה. הם גרו בצריפים בפתח תקווה (לקליטת עולים) והיו איתם אנשים מכל מני ארצות ועדות – היו איתם עיראקים, תימנים ואפילו אשכנזים.

המקלחת הייתה בחוץ (משותפת), השירותים היו בבורות והם בנו כיסא מאולתר שיהיה אפשר לשבת עליו. בהתחלה, כדי לקנות אוכל הם היו צריכים לקבל תלושים מיוחדים שמאפשרים להם. אביה ואחיה התקשו למצוא עבודות והכל היה מאוד קשה; היה צפוף, בלי פרטיות והם איבדו כמעט את כל כספם, אפילו מה שהצליחו להביא כבר אזל. כשהגיעה ארצה היא לא אהבה לחיות פה בגלל התנאים, הם היו הרבה יותר נמוכים ממה שהיה להם בעיראק וההתאקלמות הייתה מורכבת. אבא שלה ואח שלה עזרא התחילו לעבוד במשאית שמובילה חול לבניינים כדי להשיג כסף.

מתאקלמים בארץ

אבלין מספרת שהיא הייתה בנוער העובד והלומד כמו בית ספר. בגיל 15 היא התחילה לעבוד במשתלת פרחים בסביון והיא מאוד אהבה לעבוד שם כי זה היה מקום עצום. בפרחים עבדו איתה סוניה, רינה וצביה. בהמשך היא הלכה ללמוד קוסמטיקה אבל בסופו של דבר לא עסקה בזה. היא החלה לעבוד בחנות ספרים.

אבלין הייתה מגיעה לקנות כל בוקר עיתון ואז היא ושאול, בעלה לעתיד, התאהבו. אמא של שאול הגיעה לחנות וביררה עליה. הם התחילו להכיר, היו מדברים ויושבים בבית הקפה. הם התחתנו די מהר בבית הכנסת בשנת 1964. כשהתחתנו היא התחילה לעבוד בתור מטפלת לילדים שצריכים עזרה והייתה להם כלבה שקראו לה ג'וני. היא מספרת שאף פעם לא ויתרה על נרות שבת ותמיד אהבה את ראש השנה וכיפור.

כיום, אבלין גרה ברמת גן היא בת 82 יש לה שלושה ילדים ושמונה נכדים. היא בשלנית מיוחדת, מבשלת מצוין ואפילו פעם הציעו לה לבשל במסעדה. היא אוהבת מאוד חיות ויש לה כרגע שישה חתולים אבל פעם היו אפילו יותר (חלקם מתו). היה לה מאוד כיף לספר את סיפור חייה והיא מקווה שגם אתם נהניתם לקרוא.

הזוית האישית

יעל: מאוד נהניתי לראיין את אבלין, לרשום את סיפורה ולתעדו במאגר המורשת של תכנית הקשר הרב דורי.