מאגר סיפורי מורשת

שמי צהיינש דוויט. נולדתי באתיופיה בשנת 1934 בכפר שנקרא "סקוטה". שמי הפרטי הוא צהיינש. באתיופיה בחירת השמות אינה מקרית, לכל שם שניתן לילוד יש סיבה ויש משמעות. הוריי בחרו בשבילי את השם צהיינש, כי בשפה האמהרית פרוש השם הוא "את השמש". לשם שנבחר משמעות כפולה: כשהגעתי לעולם הייתי תינוקת בהירה מאוד. בנוסף, משום שהייתי הבת הבכורה הכנסתי אור לבית.

עוד כשהיינו באתיופיה היו לנו קרובי משפחה (טובה, טגה) שהיו שולחים לנו מכתבים מהארץ והיו מעודדים אותנו לעלות. אנחנו ידענו שהמון אנשים ניסו לעלות לארץ, והם נתפסו והוחזרו חזרה. כשאותם אנשים חזרו לא היה להם מקום לחזור אליו, כי לפני העזיבה הם מכרו את הציוד כולל הבית. חששנו מה עלול לקרות אם נחליט לצעוד ולבסוף ניתפס, שמענו גם על כאלו שנהרגו בדרך. סיכמנו אני ובעלי שלעת עתה נעבוד למחייתנו.

השלטונות באתיופיה העמידה חיילים אשר גייסו ילדים ונערים בכפייה לצבא אתיופיה. יום אחד אנשי הצבא הגיעו אלינו לכפר והחליטו שהם רוצים לקחת את אביי וברהנו, הילדים שלי וגייסו אותם באופן מיידי. צעקנו כולנו בפני החיילים להשאיר את הילדים. אלמיטו, אחות של בעלי, פנתה בזעקה אל אחד החיילים: "בבקשה מכם אל תקחו את הילדים, הם שייכים למשפחה ענייה, אבא של הילדים האלו חולה, אם הוא ישמע את הבשורה הוא ימות במיידי, בבקשה אל תקחו אותם!" היא המשיכה לזעוק: "אם יש משהו שאתם רוצים ניתן לכם, רק אל תיקחו אותם!" החייל שאל אותה על איזה חיילים היא מדברת, והיא הצביעה על אביי וברהנו שעמדו מרחוק ואמרה לו: "אלו, תראה עד כמה הילדים האלו קטנים". אני גם צעקתי לכיוון של החייל: "בבקשה ממך, תשחרר את הילדים שלי!" החייל שהיה לידו הרים מוט עץ והכה אותי בקרסול. הכאב היה עצום. אלמיטו צעקה לעברי: "צהיינש, בואי נלך להתחנן" וגררה אותי כמו שגוררים כלב, בגלל שכאב לי ברגל. כל כך השתדלתי לעמוד בכוחות עצמי, המשכנו ללכת בעקבותם עד שהגענו לקטע מסוים ואז אחד מהחיילים פנה אלינו ואמר לנו לחזור ושהוא ידאג לשחרר את הילדים. לא הייתה לנו ברירה אז חזרנו. לקראת הערב אביי וברהנו שוחררו ובאו לבית ולאחר המקרה הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר שם, ועלינו לעזוב את הכפר לכיוון ארץ ישראל.

בתחילה שלחנו את אביי וישרג הילדים שלי לכיוון אדיס אבבא (עיר הבירה של איתיופיה) יחד עם קרובי משפחה, ולאחר מספר ימים שלחנו גם את ברהנו הבן שלי עם דודים שיצאו לכיוון. בעלי החליט יחד עם האחים שלו שהוא לא מוכן להשאיר את אח שלו מאחור בזמן שאני והילדים שלי נתקדם יחד עם שאר המשפחות לכיוון אדיס אבבא. כשהגענו לאדיס אבבא היינו שלושה משפחות בבית אחד ושמרנו על הילדים. אני הייתי עם ארבעה ילדים קטנים במיטה אחת.

באותו הזמן  עודכנו שהגיע הזמן שלנו לעזוב את אדיס אבבא לכיוון ארץ ישראל. ארזנו את החפצים שלנו. את האוכל ארזנו במרוכז יחד עם האוכל של האחים של בעלי בהתרגשות רבה ועלינו על המטוסים לכיוון ארץ הקודש. כשנחתנו בארץ ההתרגשות הייתה מאוד חזקה. הגענו ללוד ושם העבירו אותנו לצפת למרכז קליטה. היה לנו בלאגן עם החפצים, חלק מהחפצים שלנו יחד עם האוכל נשארו אצל האחים של בעלי, וחלק מהחפצים שלהם העבירו אלינו.

הזוית האישית

ליאל: היה ממש כיף לתעד את הסיפור כי סבתא שלי נהנית לספר ואני אוהבת לשמוע. בנוסף גם אני למדתי דברים חדשים, למשל שהיה קשה מאוד באתיופיה.

צהיינש: היה נחמד מאוד לספר את הסיפורים מהמסע שלי לארץ ישראל. בנוסף למדתי דברים חדשים, וגיליתי שאני אוהבת לספר  ולשתף בחוויות שעברתי בחיי למען הדורות הבאים.